סדרה תיעודית שרוצה לסקור למעלה ממאה שנים תתקדם, מטבע הדברים, באופן כרונולוגי. ו"יהודי באמריקה - זהות קרועה" החדשה שיצר נפתלי גליקסברג ("מדורות השבטים") עבור HOT8 לא חורגת מאותו מבנה קלאסי. אבל גם אם נוצרה עוד לפני המלחמה, וגם אם גליקסברג ושותפיו סבורים שקורותיהם של יהודי ארצות הברית הם דבר גדול יותר מהשפעות 7 באוקטובר, קצת מוזר לזרוק פנימה את הצופים לפרשה אנטישמית שנערכה אי אז בשנת 1915 - בלי איזושהי קריצה לכאן ועכשיו.
הגישה הקלאסית שבה נוקטת "יהודי באמריקה" מתאפיינת גם בבחירת המרואיינים (מומחים, מנהיגי קהילות, רבנים), וההזדמנות הראשונה שבה היא מבדילה את עצמה מאחיותיה הרבות מתבטאת בקצב: הסדרה של גליקסברג מונה שלושה פרקים בלבד, וכבר בשעתה הראשונה מספיקה לקפץ בין הלינץ' בליאו פרנק, מסע גיוס התרומות של גולדה מאיר ממילווקי, היחסים בין הארי טרומן לצ'יים ויצמן, האופוריה שאחרי מלחמת ששת הימים ואפילו מאיר כהנא אחד. הספק לא מבוטל, אבל עדיין כזה שאין בו קשר כלשהו לצופים משנת 2025. טפטוף האקטואליה היחיד מגיע בהספד של משה דיין לרועי רוטברג, ונעצר שם.
לכן הפרק המשמעותי והטוב ביותר של "יהודי באמריקה" הוא זה שחותם אותה, וסוקר חמש-שש שנים בלבד. זה מתחיל באוקטובר 2018, עם הפיגוע בבית הכנסת "עץ חיים", ונמשך באוקטובר 2023 עם כל התחלואות שצפו אחריו. אבל בניגוד לתבואה הדוקומנטרית מאז פרוץ המלחמה, הסדרה של גליקסברג לא שומרת את הזעזוע שלה לפרוגרס האמריקאי בלבד. עוד לפני הפרק על המלחמה וגם אחריו ניתנת במה נכבדת לגזענות, הטהרנות, ההדרה ובמידה רבה החושך שהשתלטו על הנתיב היהודי שבו צועדת ישראל. רבה רפורמית מספרת על הקושי הבלתי נגמר של התיירים האמריקאים שהיא מביאה איתה לכותל. רבה אמריקאית אחרת, ממוצא קוריאני, תוהה "למה אני נאבקת כל כך כדי להשתייך לקהילה שלא רוצה בי?". אלה הופכים אותה ליצירה שלמה, יסודית, בעלת ערך.
ולמרות ש"יהודי באמריקה" כלל לא חפה מפוזיציה כשהיא נוגעת בעניינים הפוליטיים והעכשוויים יותר - די ברור, למשל, מה חושב גליקסברג על חזרתו של טראמפ לבית הלבן - עדיין מדובר בסדרה אחראית שראוי לצרוך את כולה בבת אחת. כי התמונה מורכבת בהרבה מהתפכחות של נבחרת ציבור אחת מחד, או של מרואיינת שלא חוששת להגדיר את הזוועות שקורות בחברון כ"אפרטהייד" מאידך. וגליקסברג, יחד עם חומרי הארכיון העשירים והצוות המקצועי שמלווה אותו, מאזן בכישרון בין הגברת הייאוש על מה שקורה היום להעצמת האופטימיות בנוגע למה שאולי יקרה מחר.