מה אין בתוכנית "סבתא בישלה עם תום יער"? אודישנים; מתמודדים שממררים בבכי או טבחים חובבים מאובקים בקמח וממתינים עם דופק מואץ לגזר דינם; דרמות שסוחטות את הלימון, כולל הקליפה; שופטים, משום סוג. מה יש ב"סבתא בישלה"? סבתות; אוכל; הרבה מאוד צחוקים; ותום יער אחת.
אני חובב תוכניות בישול עוד מימי צחי בוקששתר בטלוויזיה החינוכית ומאז העידן המוקדם של "שום פלפל ושמן זית" בשנות ה-90. אבל את תום יער לא הכרתי ממש עד "סבתא בישלה". הצלחתי לא להיות באף הופעת סטנד אפ שלה, לפספס כמעט כל מערכון של "ארץ נהדרת" שבו שיחקה ולדלג על ראיונות איתה בתקשורת. אבל אז התחלתי לצפות ב"סבתא בישלה" (שהפרק האחרון שלה שודר בשבוע שעבר, אבל היא זמינה במלואה באתר "כאן" וביוטיוב) ומצאתי את עצמי מתרגש וצוחק בקול רם מול תוכנית האוכל הכי מרעננת שיש.
לתום יער אין גבולות, אין אלוהים ואין מחויבות להישאר על הקרקע. היא מדלגת, מקפצת, מצחיקה ומרגשת - ובתוך כל זה, היא עדיין מצליחה לא לגנוב את הפוקוס מהסבתות, שהן הכוכבות האמיתיות בכל תוכנית ותוכנית. יער היא בדיוק המעטפת הנכונה, גורמת להן לזרום איתה בדיוק במידה, והופכת לעיני המצלמות לחברה הכי טובה של נשים שמבוגרות ממנה ב-40 ו-50 שנה. והסבתות הקסומות והשנונות האלה, שספק אם היו מוצאות את עצמן בכל תוכנית אוכל אחרת שמשודרת בימים אלה, מאפשרות לה לנבור בנבכי נפשן ובכל פרטי חייהן.
יער עושה "חיים שכאלה" לסבתא אתרי הגיאורגית מטירת כרמל, בין הנברשות המפוארות והכלים הזהובים בדירתה, מתחקרת את סבתא איבתיסאם פארס הדרוזית מחורפיש על בעלה אמל, על הירקות שבחוץ ועל סודות הדת, ומרדדת בצק עם סבא יורם ההונגרי מכפר תבור. במושב ברקת היא זוכה לקבלת פנים מנשים תימניות שרוקדות לכבודה ומוצאת את עצמה לובשת בגדי כלה לפני שהיא נכנסת למטבח של סבתא טובה מעטוף. לא פעם כשהיא מנסה להשתלט על המטבח - הסבתות בולמות אותה, שלא תעשה נזקים, אבל הכל נעשה בחן ובקלילות. האוכל תמיד נראה מדהים, וסיפורי החיים יפים ומרתקים, בלי להפוך לטלנובלה סוחטת דמעות. מה עוד אפשר לבקש?