Cheer
רבים חושבים שהז'אנר המזוהה ביותר עם נטפליקס הוא טרו-קריים, אבל יותר מכל נטפליקס התמחתה בייצור סדרות שזוכות לשיא זריז של תהודה - ואז נעלמות. בין אם אלה קומדיות נסיוניות, דרמות מהורהרות או, כאמור, יצירות תיעודיות על רוצחים ומתחזים, נטפליקס אוהבת יותר מכל להשיק סדרה בקול תרועה רמה, לתת לצופים להתעלף ממנה במשך שבועיים ואז לקבור אותה עמוק-עמוק בספריית הסדרות. אגב תרועה רמה, אין סדרה יותר "קורית לרגע" מאשר "Cheer" - דוקו חדש בשישה פרקים על נבחרת המעודדים הטובה ביותר בארצות הברית.
"Cheer" היא מארג הסיפורים של תלמידי קולג' נבארו בטקסס, רובם ככולם בחורות ובחורים צעירים שאין להם עניין אמיתי בלימודים גבוהים או מגורים בטקסס, אבל הגיעו ללמוד שם במיוחד בגלל תהילתה של נבחרת המעודדים של הקולג'. כמו ענפי ספורט רבים בארצות הברית, גם עידוד הוא תעשיית ספורט-בידור רווחית ורבת זרועות, וכיוון שעידוד עבור קבוצות ספורט מקצועיות כמו הלייקרס נחשב נחות וריקודי יותר, נבחרת המעודדים של נבארו היא פחות או יותר המשלחת האולימפית של הפונפונים. מעודדי נבארו הם אתלטים עם סיבולת פיזית מעוררת השתאות ועצמות גמישות, שמוטחים אל הקרקע, מוטלים באוויר ונדרשים לבצע סלטות ופליק-פלקים בזמן שחיוך אחוז דיבוק מרוח על פניהם המאופרים. בכל זאת, עידוד הוא גם ספורט אסתטי ולא ניתן לדקויות כמו זיעה וסבל להרוס את השואו.
הסדרה מהלכת בשני צירים מקבילים. באחד, היא מלווה את חברי הנבחרת בתהליך האימונים לקראת אליפות המעודדים שנערכת מדי שנה בדייטונה, וחוזרת גם לסיפורי המקור של כמה מעודדים נבחרים, ומציגה את ההיסטוריות האישיות שהובילו כל אחד מהם לבחירה בחיים של עידוד. מדובר, כמובן, בסיפורים אמריקאיים מובהקים ומרגשים - מהנערה הפרועה שהפכה למעודדת מחוננת אך מרדנית, דרך המתבגר הלהטב"קי שהתאהב בתחום ומוכן לעשות הכל בשביל לקחת בו חלק ועד המתבגרת הענייה-אך-יפהפייה, שחיה עם סביה בחווה מבודדת ולא נותנת דרור לרגשותיה. זה גם סיפורה של מוניקה אלדמה, המאמנת המיתולוגית של מעודדי נבארו, שמאזנת בחן רב אמונות נוצריות שמרניות ופתיחות מחשבתית; פרפקציוניזם קשוח ואימהיות חומלת; שיזוף בהתזה וחמצון בהפרזה. מוניקה וגאנג המעודדים שלה מתגלים לאורך פרקי הסדרה כדמויות מתוקות, וכיף מאוד לעודד אותם לא רק בגלל שהם מצטיינים במה שהם עושים.
כל זה לא בשביל לומר ש-"Cheer" מושלמת, כן? עוד מאפיין נטפליקסי שלה הוא אריכות יתר, ואת ששת פרקיה, שכל אחד מהם נמשך כשעה, אפשר היה לצמצמם בשמחה לארבעה פרקים של חמישים דקות. אבל כדאי מאוד להתמיד בה, כי היא גם פיל-גוד, גם חינוכית להפתיע ומספקת פרטי טריוויה אודות מעודדים שכנראה לא תיחשפו אליהם בשום מקום אחר (הנה משהו: ידעתם שיש שירות סרטימינג אמריקאי שמוקדש רק לתכני עידוד? על לא דבר) וגם כי פרק הסיום שלה הוא אחת השעות הכי מותחות שראיתי אי פעם בטלוויזיה. היזהרו מספוילרים, מה שנקרא.
האופנה הבאה
"Next In Fashion" הוא שם ערמומי לתרגום, ולא נגיד ש"האופנה הבאה" עושה עמו חסד. כי הריאליטי החדש בהנחיית הדוגמנית אלכסה צ'אנג וכוכב "עין קווירית" טאן פראנס לא מסתכל בהכרח על טרנדים אופנתיים עתידיים, אלא בוחן את האנשים שיצרכו לגבש אותם. במילים אחרות, זה "פרויקט מסלול" של נטפליקס, וזה ממש אחלה.
התוכנית נבדלת מהמקבילה הוותיקה שלה בשני אופנים מרכזיים. קודם כל, היא מסתכלת מחוץ לארצות הברית, והמתמודדים בה הגיעו גם מסין, קוריאה, פורטו ריקו, איטליה, מקסיקו, הודו ומדינות נוספות. שנית, היא מבוססת על מתמודדים ותיקים שכבר קנו לעצמם שם חלקי והקימו מותגי אופנה מצליחים. "האופנה הבאה" לא רוצה להעניק להם ספתח כמו "פרויקט מסלול" אלא להעלות אותם שלב ולמכור את הסחורה שלהם באתר אופנה מוביל ומצליח. ויש גם טוויסט: המתמודדים מתחילים את התחרות בזוגות - חלקם על סמך היכרות קודמת וחלקם צוותו באקראי על ידי ההפקה - ומגיעים להתמודדות אינדיווידואלית רק בפרקים המתקדמים של העונה. יש פעמים שזה מרומם את הפרקים בזכות המתיחות שנוצרת בין חברי הצוות, אבל לרוב זה דווקא מרומם את התוצרים של המעצבים, ומקנה ל"האופנה הבאה" תחושה מקצועית יותר וצהבהבה פחות מ"פרויקט מסלול".
במנותק מההשוואה המתבקשת הנ"ל, "האופנה הבאה" היא סדרה חביבה מאוד, עמוסת טיפוסים צבעוניים ובגדים צבעוניים לא פחות, בלי יותר מדי רעש וצלצולים. בכל פרק מכיל משימת עיצוב אחת, ובכל פרק מתכנס פאנל שופטים שמכריע מי היו המעצבים שהתרשלו באתגר ויודחו. ריאליטי נקי כמעט, מהסוג שלא רואים כבר לעתים קרובות, בלי תמרונים בולטים מדי של ההפקה ובלי להתמקד יותר מהנדרש בסיפוריהם המרגשים של המעצבות והמעצבים. זאת אומרת, האלמנטים האלה עדיין נוכחים בה, אבל לא במינון שמעיב על חוויית הצפייה.
מה שכן מעיב הוא הניסיון של נטפליקס להתנחמד ולהצטעצע בה. פינות הבזק ובהן טיפים אופנתיים של המנחים - מיותרות בצורה יוצאת דופן. המעברונים בסיומי הפרקים בהם אלכסה וטאן מפצירים בצופים להישאר איתם גם לפרק הבא - מיושנים ולא מאוד קוליים. אישית חשבתי גם שהשניים היו קצת בלתי נסבלים, אבל ברור לי שזה כבר ממש עניין של טעם. ואם ב-"Cheer" צריך להיזהר מספוילרים, ב"האופנה הבאה" צריך ממש להינעל במקלט בלי ויי-פיי ולא לגגל אף אחד מהמתמודדים כי מיד יחשפו בפניכם מי ניצח בתוכנית. נטפליקס עוד לא פיענחה את הדרך לשדר ריאליטי תחרותי מתמשך כמו שצריך, אבל "האופנה הבאה" היא צפיית סופ"ש נעימה מאוד לכל מי שרואה איך אנשים מתלבשים ולא יכול לעצור את עצמו מלהעיר עליהם. כלומר, כולנו.