אחרי שעולמו הצר במיוחד של ג'ון וויק התרחב עם הסדרה "הקונטיננטל", הגיע הזמן שעוד יקום קולנועי מבוסס אקשן דבילי יקבל סדרה משלו. הפעם זו "המטרה: פריז" ("Paris Has Fallen"), שעלתה ב-yes ו-HOT ומרחיבה את סדרת הסרטים בכיכובו של ג'רארד באטלר שהתחילה ב-2013 עם "המטרה: הבית הלבן" הסביר, המשיכה עם "המטרה: לונדון" הבינוני מינוס וסיימה בקול ענות חלושה עם "המטרה: שומר הראש". בכל אחד מהם באטלר, שהדבר האחרון הטוב שעשה היה לצעוק "זו ספרטה!" ולהעיף פרסי לתוך באר, כיכב בתור הגיבור האולטימטיבי שיציל את מי שצריך מפני איום טרוריסטי כלשהו ולא חשובה הסיבה. מה שהתחיל בתור "מת לחיות" בבית הלבן עם קוריאנים במקום גרמנים, הפך לטרילוגיה ברמה ממוצעת ומטה בואכה מטומטמת וצפויה.
העלילה של "המטרה: פריז" לא מחדשת בכלל בז'אנר האקשן הטלוויזיוני, והיא ממשיכה באופן יחסי את הרוח המנחה של שלושת הסרטים שמתוכם היא צמחה - רק שכאן יש ליוצרים את הפריביליגיה לקחת את הזמן ולהשקיע בפיתוח דמויות ואפיונן ולבסס עלילה קוהרנטית, סבירה והגיונית. הפעם במקום טרוריסטים שפועלים רק לשם טרוריזם ונקמה בדוד סם, יש נבל שמונע מכוח הנקמה והוא מפנה אותו לשלטון חובב השנסונים והקרואסונים. שון האריס הוא ג'ייקוב פירס, חייל לשעבר בלגיון הזרים הצרפתי שלחם באפגניסטן, נכלא ועונה על ידי הטליבאן ונשכח על ידי ממשלת צרפת. הוא מבקש לנקום באלו שנטשו אותו ויוצא למסע של קטילת אח"מים פוליטיים ברחבי פריז, כשאחריו דולקים שני סוכנים: קצין הגנה צרפתי בשם וינסנט (תאופיק ג'לאב) וזארה קאן (ריטו אריה, "אקדמיית המטרייה"), סוכנת מיוחדת מטעם ארגון ה-MI6.
המידע המצומצם הזה על עלילת הסדרה, שדי מסכם אותה, אומר הכל - "המטרה: פריז" היא מסוג הסדרות שלא כדאי לחפש בהן את משמעויות החיים או עומק עלילתי מפותל מדי. היא מיועדת לערב קז'ואלי ולחלוטין לא מחייב מול המסך, וזה לגמרי נכתב לחיוב. אנקדוטה נחמדה שכדאי לציין היא שבין מפיקיה של "המטרה: פריז" נמצא גם באטלר עצמו והוא עתיד, כך מתברר, להגיח להופעת אורח קצרה בתפקידו בתור מייק באנינג, הסוכן הבלתי נלאה. אז לחובבי הטרילוגיה ההיא יש למה לצפות. בערך.
הגנריות חוגגת ב"המטרה: פריז", שעל בימויה אמונים הבמאי הבלגי האנס הרבוטס והבמאי הישראלי עודד רסקין, שביים כמה להיטים ישראליים כמו "להיות איתה" ו"כפולים". אז בגזרה הזו יש על מי לסמוך. ומה לגבי כל השאר? זה תלוי בכם ובסגנון המועדף עליכם. אם אתם מחפשים סדרת אקשן רגילה ודי פשטנית - מצאתם אותה, כי שני הפרקים הראשונים של "המטרה: פריז" לא מלמדים שיש כאן יצירת מופת עילאית. רחוק מכך. וכאמור, זה לא ניסיון להוריד ממנה. כי לעומת סדרת הסרטים שעליה היא מתבססת, האקשן כאן אלים יותר, נועז - וכן, גם מטרגר. זה מספיק להפוך אותה למעניינת יותר לצפייה, לכל הפחות מהנה.
לא תמצאו כאן דמויות זכירות, טקסטים לפנתיאון או הופעה בלתי נשכחת של נבל חד פעמי, כי "המטרה: פריז" היא גילטי פלז'ר צנוע שלא מרגיש יומרני או מנופח מחשיבות עצמית (הזכרנו כבר את "הקונטיננטל", לא?). ועם כל הגנריות שהיא מביאה איתה, אפשר למצוא בה סוג של אסקפיזם אלים וברוטלי במידה. סוגה עילית? את זה כבר תחפשו במקום אחר.