כמה: הביקורת נכתבה אחרי צפייה בשני פרקים
איפה: כאן 11, ובהמשך גם בקשת 12
המלצת tvbee: לחובבי סדרות בלשיות בלבד
הנער עופר שרעבי יצא מביתו בחולון - ולא חזר. אמא שלו דואגת, אבא שלו דואג. השכנים שלו דואגים. מי שלא דואג, לפחות בהתחלה, הוא אברהם אברהם, גיבור תיק נעדר, בהפקת כאן וקשת."את יודעת למה אין פה סדרות בלש, גברת שרעבי?", הוא שואל את אמא של עופר בתשאול הראשון (שהוא גם סצנת הפתיחה לסדרה), ומיד משיב: "כי אין פה פשעים כאלה. אין פה חטיפות, אין פה רוצחים סדרתיים, אין פה מסתורין". מי שקרא את ספרי אברהם אברהם של דרור משעני, שתיק נעדר מבוססת על הראשון שבהם, יזהה את המשפט ויזהה גם את המוטיב.
אברהם אברהם הספרותי פיצח נוסחה מאוד ישראלית: החקירות שלו אפורות ואיטיות. מאוד לא זוהרות, הכי לא סקסיות שיש. למרות 300 עמודי עלילה בצבע בז', משהו בספר מצליח לרתק ולשאוב אותך (או שלא) אל תוך המציאות השוחקת והאנטי-סקסית של אברהם, שותפיו לעבודה, נחקריו וחשודיו, בני משפחתו ועירו - חולון. הרי איזה עוד בלש שאתם מכירים מפענח פשעים בסניף של קפה ג'ו? אברהם הוא בלש ישראלי שהבינוניות היא המעלה הכי גדולה שלו, ומשעני מצליח להפוך את שגרת העבודה שלו לסיפור יעיל, חכם ולא סנסציוני.
אבל טלוויזיה עובדת אחרת. טלוויזיה קלאסית מחייבת עניין, פעולה וקצב. כלומר, טלוויזיה קלאסית, זו שאנחנו מזהים בדרך כלל עם ז'אנר הבלש, היא טלוויזיה קצבית יחסית. יש בליבה תעלומה - רצוי דרמטית - ויש לה מספר מוגבל של פרקים במסגרתם היא מחויבת בפני הצופה לפתור את התעלומה הנ"ל. אבל תיק נעדר פחות מתעניינת בזה, כאמור. ואברהם אברהם צודק במפשט הפתיחה שלו - הפשע המעניין והזוהר שאנחנו מדמיינים הוא לא הפשע שאירע באמת. תגידו "אוקיי, סבבה, אנחנו אוהבים טוויסטים בעלילה", ותיק נעדר תשיב לכם "אחלה, אבל מה זה עלילה? מה זה סיפור? מהי דמות ואיך יודעים מה בכלל התעלומה בסיפור בלשי?". כאמור, השאלות שנשאלות בספר הן שאלות שספר יכול להרשות לעצמו לשאול. כשמנסים לתרגם אותן לטלוויזיה, צריך לעשות זאת בזהירות כדי לא ליפול למלכודת של יומרנות, וחמור מכך - של שעמום.
וזאת בדיוק הבעיה: תיק נעדר מפלרטטת עם המשעמם. יש בה את כל הרכיבים של סדרה טובה: היא מבוימת בצורה מהודקת ומדויקת על ידי עודד דוידוף (תמרות עשן, הדילרים), ומצולמת בצורה משכנעת ואלגנטית על ידי שי גולדמן. מוריס כהן משחק היטב בתפקיד הראשי, ומעניק לאברהם אברהם איזה חן מובס, לא כריזמטי אבל מאוד משכנע. אורנה בנאי בונה גם היא דמות עצורה שנפתחת אט-אט לאורך הסצנות שלה, וענת מגן-שבו היא הברקת ליהוק וגם מה שהיו מכנים פעם "משב רוח רענן" בסדרה פשוט משום שליאת, הדמות שהיא משחקת, היא האישה היחידה ביקום של תיק נעדר שיש בה טיפת הומור. ההופעות של עוז זהבי ומעיין בלום זעירות למדי בפרקים הראשונים, אבל גם הם עושים את עבודתם נאמנה - זהבי הוא דוש זחוח מהסיוטים (וכנראה תשובה טובה מאוד לשאלה איך זה לעבוד באמת עם השוטרים הזוהרים מהטלוויזיה) ובלום בתפקיד השכן/מורה פרטי הוא קריפ עם לב זהב ורעב גדול להכרה ואהבה.
שימו לב למילים שהופיעו פה עד כה: אנטי-סקסי, בז', חן מובס. ערבבו אותן יחד ותקבלו חוויית צפייה עם פוטנציאל גדול לבאסה. בדומה לעיר מקלט ששודרה לא מזמן ב-yes (ובניגוד לביקורת שפורסמה ממש כאן באתר) ובאופן לא רחוק משטוקהולם שחזרה כעת לשידור נוסף בקשת 12 אחרי בכורה בכאן 11, גם תיק נעדר מצטיירת כסדרה איטית ויסודית, אבל לא מרתקת בהכרח. כן נעימה ומעניינת לצפייה - אבל לא משהו שרוצים לדבר עליו למחרת במשרד. היא עושה לצופיה חיים קשים, שואלת אותם שאלות שאין להם דרך להשיב עליהן ומתמקדת באיזה עונג יסודי על האלמנטים הכי פקידותיים של עבודת השיטור כמו מילוי טפסים, נהיגה, שיחות אחד על אחד וביקורי בית שלא מובילים אפילו לקצהו של חוט. זה אולי ריאליסטי יותר, אבל זו ציפיה שצריך לתאם לפני שמתיישבים מולה.
נראה שהטלוויזיה הישראלית עוברת עכשיו גל יסודי של סדרות מהסוג הזה, כמו מתקפת נגד לסדרות המפתות והקצביות ששודרו פה בשנה החולפת כמו בשבילה גיבורים עפים החו"לית, הרמון המלודרמטית, כפולים הפרנואידית או בתולות הטלנובלית (מוריס כהן מופיע גם בשתי האחרונות, אגב). טוב שזה קורה כי זה משכלל את המדיום והופך אותו למורכב יותר. אם הדבר הכי מפרגן שאפשר לומר על סדרה הוא שהיא משכללת את המדיום, מה הסיכוי שתרצו לצרוך יותר מפרק אחד שלה?