בשבתו כמחלקת הפרומו של התאגיד, הנשיא טראמפ סידר את האקלים המושלם עבור "סינדרום עזה". סדרת הדוקו מבית כאן 11, פרויקט מקיף והישגי על הרצועה של אף אחד, שובצה ונדחתה וזזה על גבי לוח השידורים בהתאם להתפתחויות האקטואליות - עד שנחתה בימים האלה, כי כשטראמפ מדבר על עזה חדשה והגליה מרצון לא יזיק להזכיר לו (ולרבים שהתעלפו מדבריו לטוב ולרע) את כל אלה שכבר ניסו לעשות זאת לפניו. להרביץ בו היסטוריה, עובדות ואפילו דיונים שאינם מורכבים רק מסיסמאות, דברים שאין יותר מדי מהם בחדר הסגלגל או באולפני החדשות.
שלושת פרקי "סינדרום עזה" נוצרו על דובי קרויטורו, הילה יצחקי, אבי סופר ודנה דירקטור ומשובצים לשידור שבועי - ובהתחשב בהתלהבות רבתי מפסגת נתניהו-טראמפ, שווה להזכיר שזו לא מסיבת סיום, ושגם בתום השבועיים האלה עדיין יהיו כאן עזה והעזתים. הסדרה המושקעת והמעמיקה נעה בין כל התחנות ההכרחיות לאורך 76 שנה, מלוי אשכול ששאל את עצמו "מה נעשה עם כל זה?" עד לעדה שגיא שנחטפה מביתה, מהפדאיון עד לנוח'בה. "טרה נוליוס", לא שייכת לאף אחד, מגדיר את עזה אחד מעשרות המרואיינים בסדרה (על הקריינות: ששון גבאי), שמציגה כמה חשיפות משמעותיות אך עדיין מרגישה כמו שיעור היסטוריה לקהל מאוד מסוים.
אם צריך לבחור מאפיין בולט אחד של "סינדרום עזה", למעשה מדובר בשניים: הסדרה מצליחה להיות גם שמאלנית מדי וגם ימנית מדי. שמאלנית מדי כי בסופה ברור מאוד שמבחינת יוצריה הפספוסים ההיסטוריים הם המדיניים, לא הצבאיים, ולא בטוח שזו תזה שכל הצופים יחתמו עליה; ימנית מדי כי למרות המאמץ להציג את שני צדי החומה, "סינדרום עזה" עדיין מתבוננת על הסוגיה הנפיצה הזאת באופן כמעט בלעדי דרך הפריזמה הישראלית-ציונית - וזאת למרות ששלוש שעות במצטבר הן לגמרי מספיק זמן בשביל להביא איזושהי טעימה ממה שקורה לעזתים עצמם. אין ולו שבריר של איזון בין הקולות מבפנים לאלה שזורקים לאוויר אמירות כמו "אין חפים מפשע בעזה", וסדרה ששואפת להציג תמונה מלאה - בלי קשר למי צודק או באיזו מדינה היא משודרת - לא יכולה להסתפק בכך. כמו בדיווחי המלחמה או בדיונים שנעשים מעל ראשם בבית הלבן, העזתים הם שוב תמונות דוממות בשעה שישראלים ואמריקאים מקשקשים כאילו אין מחר. אף אחד לא אומר שהאמת נמצאת בהכרח שם, אבל יחס מעט אחר היה חוסך ל"סינדרום עזה" את הטעויות של ישראל כולה.