יוצרי דוקו מהז'אנר של "דגן: המלחמה האחרונה" אוהבים להצמיד לסרטים שלהם את התואר "מסמך". אבל הסדרה התיעודית החדשה של דרור מורה ("שומרי הכסף") ב-yes דוקו, ובה חמישה פרקים המורכבים מראיונות עומק שהעניק לבמאי ראש המוסד לשעבר מאיר דגן בשנה האחרונה לחייו, היא יותר ממסמך: היא כתב אישום. חוץ מלהגיד במפורש ש"ראש הממשלה יואשם בפלילים ותפרוץ מחאה חסרת תקדים ואז יגיע 7 באוקטובר ואחריו מלחמה עקובה מדם", דגן ראה וחזה כבר בעשור שעבר את כל מה שקרה ועוד קורה כאן. והוא מתעקש שהנבואה שלו איננה כזו, אלא רק קריאה ברורה של המציאות שמונחת לנגד עיניו.
לא הסיפור המשפחתי שהחל בימי מלחמת העולם השנייה, לא עיטור העוז שקיבל על ימיו כלוחם, לא המבצעים מרחיקי הלכת שהוביל בימיו כראש המוסד ואלה שעדיין אי אפשר לשייך אותו אליהם: כלום מזה לא יעזור למורשת המפוארת של דגן ברגע שמערך ההשמצות ושכתוב ההיסטוריה יגלה איך הוא מדבר על נתניהו ב"המלחמה האחרונה". המעט שאפשר לעשות הוא לצפות בסדרה אודות מי שהכסת"ח "איש רב זכויות" קטן עליו. ולמרות שזו משימה מוצדקת - אין הרבה דמויות ישראליות שראויות לדוקו כל כך רחב כמו דגן - לא בטוח שחמש השעות הספציפיות הללו הן השירות האידיאלי עבורו מבחינת הנגשת הנושאים וגירוי הקהל.
מורה, יוצר מוכשר שישב במשך שנה מול דגן ואז במשך שנים על האוצר שהוריש לו, לא צריך להתאמץ בשביל להדגיש בפני הצופים איזה איש יוצא דופן הוא היה. סופרמן שהוא גם ג'נלטמן, וזה עוד בלשון המעטה. הוא מעניק לו את הבמה כולה, כשמרואיינים אחרים משתלבים ב"המלחמה האחרונה" בקולם בלבד, ואפילו מסדר לו פרק מרתק והוליוודי למהדרין על חיסולו של עימאד מורנייה. מהרפורמה שהוביל במוסד (שנשענה בין היתר על ההבנה שאי אפשר תמיד לסמוך על אמ"ן), דרך הסכנה בכניסה למלחמה בלי שום תוכנית אסטרטגית ברורה ליציאה ממנה, ועד הדגל האדום שהוא מניף בצל פיגוע הטרור בדומא - הצופים מסיימים את הסדרה כשהם מסתכלים על דגן בעיניים מעריצות בדיוק כמו הבמאי שמאחוריה. ואפילו נושמים קצת לרווחה, כשהם מבינים איזה מזל היה לו שהוא כבר לא צריך לראות מה קורה כאן.
ועדיין, דווקא בגלל שיעור הקומה של דגן, "המלחמה האחרונה" איננה יצירה מושלמת. לעיתים היא אפילו מעט פגומה. השחזורים הדרמטיים שמשולבים לאורך הפרקים הם תוצאה של אילוץ טכני - יש גבול לכמה אפשר לראות ראש מדבר ברוטציה עם חומרי ארכיון - אבל הם נטולי ערך מעבר לכך, ומרגישים פשוטים במובן הרע של המילה. מה גם שהסדרה של מורה מתעכבת רבות על רגעים משמעותיים עבור דגן באופן אישי והמדינה באופן כללי, אפילו במחיר פרקי זמן ארוכים שבהם כבר אין שום קשר בינם ובין האדם והמיתוס שהוא גדל להיות בשארית ימיו. זה שהאיש ידע להסתכל על אירועים במאקרו, ממעוף הציפור, לא אומר שהסדרה צריכה לנהוג באותו אופן בלי להסביר איפה בדיוק זה פגש אותו בחייו.
קשה להאמין שמאיר דגן של חומרי הארכיון, מאיר דגן של הראיונות מול מורה ומאיר דגן הגוסס שמבליח בתחילת וסוף הסדרה הם אותו אדם. הוא נראה ונשמע אחרת לגמרי, כש"המלחמה האחרונה" משמשת גם תיעוד לאופן האכזרי שבו הנסיבות הרפואיות סיימו את חייו, אבל הראש נשאר אותו הדבר. ולמרות שהאקלים הנוכחי הוא הכל חוץ ממזמין עבור סדרה שבה דגן מתועד מדבר לפני כעשור על "האפסים האלה שמנהלים את המדינה", עדיין יש לה ערך הסברתי ענק. פשוט לא מחוץ לישראל, אלא בתוכה. כדי שאנשים יראו שאפשר להיות לוחם אמיץ ומיליטנטי ופטריוט אמיתי, ועדיין לחשוב שהמדינה נמצאת בסכנת הידרדרות לתהום שאין ממנו דרך חזרה. יכול מאוד להיות שמאז שדגן הלך לעולמו, נקודת האל-חזור הזאת כבר נחצתה.