על פניו, הדרמה החדשה של נטפליקס היא סדרה לא רעה. היא איננה יצירת מופת ואיננה יצירה פורצת דרך, אלא סדרה שקל לצפות בה: הפרק הראשון עושה חשק לצפות בבא אחריו וכך הלאה, ולפעמים זה כל מה שאפשר לבקש. "פיירפליי ליין" מצליחה לעניין ולרגעים אפילו לרגש, אבל הבעיות היסודיות שמלוות אותה מוכיחות שלפעמים סיפור מעניין זה לא מספיק. הסדרה, המבוססת על הרומן של קריסטין האנה באותו שם, עוסקת בחברות הטובות טולי הארט (קתרין הייגל, "האנטומיה של גריי", "חליפות") וקייט מולארקי (שרה צ'וק, "סקראבס", "איך פגשתי את אמא"), שחייהן שזורים אלה באלה כבר כשלושה עשורים.
במהלך הסדרה, אנחנו נחשפים לשלושה צירי זמן במקביל: הראשון הוא תקופת הנעורים, כשטולי מסתגלת לחיים עם אימה המסוממת וקייט מתאהבת לראשונה בבחור; השני מתרחש בשנות השמונים, כאשר השתיים נמצאות בשנות העשרים המוקדמות שלהן ועושות צעדים ראשונים בתעשייה (זו כמנחת תכנית טלוויזיה וזו כמפיקה); השלישי מתייחס להווה, גיל ארבעים פלוס - כאשר קייט מתמודדת עם גירושים מאבי בתה, ג'וני (בן לוסון) ועם החזרה לשוק העבודה אחרי שנים, וטולי חיה חיים טיפוסיים של כוכבת אהודה אך אומללה, שגרה בדירת רווקות מעוצבת ומסרבת להתאהב בבחור הצעיר שנכנס בסערה לחייה. לאורך השנים, כיאה לחברות טובות, השתיים מחזקות זו את זו ברגעים הלא קלים של החיים וכמו כל צמד חברות טלוויזיוני, הן כמובן שונות מאוד זו מזו - בעוד קייט היא חסרת ביטחון ומופנמת, טולי היא, ניחשתם נכון, חצופה ומוחצנת.
קפיצה בין זמנים היא טריק מוכר על המסך. במקרה הטוב היא משביחה את היצירה (כמו ב"החיים עצמם") ובמקרה הרע היא קצת מבלבלת בדקות הראשונות של הצפייה (כמו ב"המכשף" או ב"Dark") - אבל זה עובר חלק, בעיקר כי כצופים אנחנו כבר דוברים את השפה הזו של הטלוויזיה, ויודעים, למשל, שתאורה חמה יותר משמעותה אירוע שקרה לפני עשרים שנה. במקרה של "פיירפליי ליין", היא ערוכה לרוב במין מאמץ מיותר ללמד אותנו מה עלינו להרגיש ברגע נתון, והקפיצה בין הזמנים איננה מבלבלת כמו שהיא פשוט מרגיזה. התחושה היא שעד שהצלחנו להתמקם ולהישאב לסצנה מסוימת אנחנו נשלפים ממנה בכוח ונזרקים לאחרת.
אם להשתמש במונחי בישול, נראה כאילו ל"פיירפליי ליין" היה מתכון מוצלח אבל השף שלה השתמש ביותר מדי מלח. כך למשל, אפקטים חזותיים כמו הילוך איטי או דיזולב זוכים לשימוש מופרז בסדרה ונראים בה מיותרים לחלוטין. מבחינת תסריט, דיאלוגים מסוימים בסדרה מטיחים לנו בפנים בצורה מאולצת את האמיתות שאנחנו כבר יכולים להסיק בכוחות עצמנו (קייט מאז ומעולם קינאה בטולי על היותה משוחררת ונטולת עכבות, ואילו טולי - שנשמתה מרוקנת מבפנים - מייחלת בליבה לחיי משפחה ולבית שאיננו צורח בדידות). בכלל, "פיירפליי ליין" קצת מזלזלת באינטליגנציה של צופיה, ובניסיון להדגיש את המובן מאליו היא ממחזרת משפטים גנריים שמולבשים על דמויות שהן גם ככה קלישאה של עצמן.
לצד זה, הסדרה גם חוטאת באפיון-יתר ובאבזור-יתר של חלק מהדמויות שלה, כשקייט היא הקורבן העיקרי של המחדל הזה. אנחנו מבינים מהרגע הראשון שקייט היא בחורה די מביכה, מגושמת אפילו - אבל אנחנו זוכים לקבל תזכורת לכך בכל הזדמנות, עם כל ניואנס גופני: היא מרכיבה משקפיים ענקיים (אפילו בסטנדרטים של שנות השבעים) ונוחרת כשהיא צוחקת. גם התסריט לא עושה איתה חסד, כשהמאמץ להמחיש את השוני בינה לבין טולי רק הופך אותה לדמות שכל מהותה היא להיות אוקוורד, ולמרות החמידות האינסופית שלה היא עוברת כלא לגמרי אמינה.
בניגוד לצ'וק, שכמעט ונבלעת בתוך הדמות השבלונית שתפרו לה, הייגל דווקא מצליחה לחמוק מהפח הזה ומוכיחה: דיווה ביצ'ית בחיים האמיתיים או לא, היא שחקנית מוכשרת שרק משתבחת עם השנים. עם ארגזים של כריזמה הייגל מצליחה לספק טייק מרענן לטייפקאסט לעוס ואפילו מתעלת אנרגיות קים קטרליות לדמותה של טולי, שהיא באמת מעין גרסה מלנכולית של סמנתה ג'ונס. ויחד עם הטראגיות הברורה והמשכנעת שמושרשת בה, היא גם משעשעת: לא ברור אם הסדרה בכלל אמורה להיות מצחיקה, אבל הפלפליוּת הייחודית של טולי לא מותירה אפשרות אחרת מלהתאהב בה, והחשוב ביותר - לחוש כלפיה אמפתיה.
לצד צ'וק והייגל שמגלמות את הגרסה הבוגרת של הדמויות, שתי שחקניות צעירות, רואן קרטיס ועלי סקוביי, מגלמות, בהתאם, את קייט וטולי הנערות. ובעוד הכימיה בין החברות בבגרותן, מעניינת ככל שתהיה, נראית לעיתים מאולצת וכפויה (בעיקר ברגעים השמאלציים שלה, כשהשתיים חוזרות ואומרות שהן "החברות הכי טובות לנצח", ביטוי שאף אחד לא באמת משתמש בו אחרי כיתה ז'), הכימיה בין המתבגרות עוברת כטבעית יותר. עלילת הנעורים גם כוללת בתוכה כמה אנקדוטות נוגעות ללב, ביניהן ההתאהבות חסרת הסיכוי של קייט בבן זוגה הסודי של אחיה הגדול (שמסתיר ממנה את נטייתו המינית), והתמודדותן המשותפת והאמיצה של החברות עם האונס שעברה טולי במסיבה.
וכאמור, הסדרה לא מחדשת הרבה במובן הסיפורי, והדילוגים בין שלושת צירי הזמן הם לעיתים מעושים מדי - אבל קיימות ב"פיירפליי ליין" גם סצנות שמצליחות לרגש ולעורר הזדהות, גם אם הן לא מבריקות. דוגמה אחת לכך היא ברצף סצנות מהפרק הראשון בו ניתן לראות את קייט, בת העשרים פלוס ובת הארבעים פלוס לסירוגין, כשהיא מתבוננת בחברתה רוקדת עם הבחור שהיא עצמה רוצה וליבה נכמר. עוד רגע אחד, יפה כמו שהוא קטן, מגיע כשקייט וג'וני מנהלים ריב קלאסי של פרודים טריים - כשהם משלימים היא ניגשת לנשק אותו, לא בהכרח כי היא רוצה אלא מכורח ההרגל, ומיד נסוגה והשניים ממשיכים הלאה כאילו לא קרה דבר.
אז הסדרה מדגימה לעיתים טיפול מינימליסטי ועדין בדמויות כמו ברגע הנ"ל, אבל בחלק מהמקרים הדינמיקות בה נושקות לקומדיה. וכאן טמונה הבעיה המרכזית של "פיירפליי ליין": לא ממש ברור מה היא מנסה להיות. כך, למשל, סצנות מסוגננות לעילא ואפופות עשן מריחואנה בסלון בית נעוריה של טולי עומדות בניגוד מוחלט לתקשורת מעוררת הגיחוך בין קייט לבין קימבר, העורכת החדשה שלה (ודמות שנלקחה צעד אחד רחוק מדי עד כדי גרוטסקה). הפער בין המשעשע לאפל ב"פיירפליי ליין" הוא בעוכריה, כאשר נראה שזו איננה איזו נוסחה שמטרתה לאזן בין הקליל לכבד (שעובדת מצוין, למשל, ב"פליבאג"), אלא סדרה שאופיה לא לגמרי מגובש, שאיננה סגורה על עצמה ולא יודעת מה היא רוצה להיות כשתהיה גדולה.