בסוף שנות השמונים, כשהתסרוקות היו מנופחות והכתפיים מרופדות, בטי ברודריק ריתקה את התקשורת האמריקאית. בטי, אישה שהייתה באמת, הייתה עקרת בית לדוגמה שבעלה עזב אותה עבור המזכירה שלו. אחרי גירושים ארוכים, רעילים ומכוערים, היא פרצה לביתו של בעלה לשעבר ואשתו החדשה וירתה למוות בשניהם. כעת היא עומדת במוקד העונה השנייה של "ג'ון הנבל", סדרת אנתולוגיה בה כל עונה עוסקת באישה אחרת שסיפור האהבה שלה השתבש לכיוון הטראגי.
האם יש לגרסה הטלוויזיונית של הסיפור משהו מרענן לומר למי שלא בקיא בפרשה? ובכן, יש. אמנם לא מספיק בשביל להפוך את "ג'ון הנבל: סיפורה של בטי ברודריק" לצפיית חובה, אבל מספיק בשביל להפוך אותה למיני-סדרה מומלצת עבור כל מי שנזכרת באקס שלה ושואלת את עצמה האם נווה תרצה הוא לא מקום סבבה לגמרי בסך הכל.
הפרק הראשון מתחיל מהסוף: בחקירה משטרתית, בטי מודיעה לנו שהסיפור יסתיים במותו של דן. משם אנחנו חוזרים אחורה לתחילת הסיפור של דן ובטי: איך השניים חיו בצמצום בשעה שבטי תמכה בדן נפשית וכלכלית כשלמד רפואה והחליט שבעצם בא לו להיות עורך-דין, איך בין הריונות כושלים וטראומטיים הקלידה עבורו עבודות ולימדה אותו למבחנים. הוא מצדו ציפה שהיא תהיה שם בשביל לתפור, לבשל, לכבס ולטפל בילדים שכן נולדו להם.
בטי הופכת לעקרת הבית המושלמת, ודן הופך לעורך דין מצליח שמסוגל לממן אורח חיים נהנתני מהמיטב שיש לאמריקה של עידן רייגן להציע לאשתו וילדיו. הדברים משתנים כשדן שוכר מזכירה חדשה (שהסדרה מקפידה להציג כאהבלה בלתי נסבלת). כשבטי מתחילה לחשוד שבעלה רועה בשדות זרים, דן נוזף בה על הפרנואידיות שלה ורק כשנה אחרי שהוא עוזב את ביתם המשותף, מזניח את הקשר שלו עם פרודתו וילדיהם ומתחיל הליך גירושים משפיל, הוא מודה ששיקר לבטי ושכל הזמן הזה ניהל רומן מאחורי גבה.
פה טמון העוקץ: הסדרה מיטיבה להעמיק בפסיכולוגיה של הנבגדת ולהעביר אותנו לצד שלה. קל להציג את בטי כאישה היסטרית וזועמת, אבל יוצרת הסדרה אלכסנדרה קנינגהאם, בחרה להיצמד, רוב הזמן, לנקודת המבט שלה; עבורנו, דן הוא דוש חלאתי, ובטי, היפה והאכפתית, היא בסך הכל קורבן של גבר שרואה רק את עצמו ואת קידומו. יותר מזה, הסדרה מציגה אותה כקורבן של הפטריארכיה, שמחנכת נשים להיות עזר כנגדו אבל לא אומרת להן מה לעשות כשהוא זורק אותן לכלבים. דן בוגד בבטי, ומשקר לה עד שזה כבר מאוחר מדי. הסדרה לא מנסחת זאת בצורה מעודנת במיוחד; כדי שנבין איך דן מתמרן את בטי ומה זה עושה לה, פרק שלם ממוסגר דרך פסיכולוג שמסביר את המונח "גזלייטינג" (Gaslighting, כשגבר מתמרן אישה להאמין כי הדברים שהיא רואה אינם מתקיימים באמת ומשכנע אותה כי בוחן המציאות שלה לקוי, ז"א). זה לא אלגנטי, אבל די יעיל כאמצעי להעביר את המסר של הסדרה: כן, בטי כנראה הייתה די משוגעת, אבל זה כנראה בגלל שבעלה דרדר אותה לשם.
>>הסדרות המומלצות בנטפליקס לחודש אוגוסט
ברגעיה המוצלחים, "ג'ון הנבל" היא מלודרמת אייטיז טראשית, וזה לא נאמר כדי להוריד ממנה, נהפוך הוא, נדמה שאין דרך אחרת לספר סיפור על אישה שהאקס חירפן אותה מספיק כדי שתהפוך לרוצחת. ובכל זאת, הסיפור מסופר באופן חד צדדי והחד צדדיות הזו היא שמונעת מהסדרה להתעלות מעבר למה שהיא. האפקט הרגשי היה יכול להיות הרבה יותר מעניין אילו דן היה דמות מעוררת אמפתיה אפילו במקצת. כריסטיאן סלייטר בתפקיד דן לא הצליח להזכיר לי כמה סקסי הוא היה באייטיז, אלא פשוט גרם לי לקוות שבטי תושיט ידה לאקדח מוקדם ככל האפשר.
לעומתו, אמנדה פיט בתפקיד בטי היא הדבר הכי טוב בסדרה. בכנות, בלעדיה אין סדרה. היא מעבירה את בטי תהליך מפואר באמינותו מגברת פרפקט לרוצחת משוגעת. פיט היא שחקנית מוכשרת שלא קיבלה מספיק הזדמנויות להוכיח בדיוק עד כמה. כאן, ומבלי להידרדר לאובראקטינג, היא מגלמת את בטי לא כהוריקן של כעס ונקמה אלא כבת אדם.
האמפתיה הזו כלפי בטי והיעדר האמפתיה כלפי דן, היא שמייחדת את "ג'ון הנבל: סיפורה של בטי ברודריק". הנשים של "ג'ון הנבל" הן חיות בעולם שבו החוקים נכתבו ע"י גברים ועבורם, והמערכת שבה הן פעלו לא פעלה עבורן. אם בחיים האמיתיים הן לא זכו לכך שהצדק יהיה לצידן, הסדרה שמספרת את סיפורן מציירת אותן כצודקות, יפות ומעוררות חמלה. שמענו את הסיפור הזה כבר, והוא היה הרבה יותר טוב בחלק מהגרסאות שלו - אבל יש בו נחמה. אם לא עבורנו, אז עבור בטי.