בתקופה האחרונה נראה שיש ניסיון להחזיר למסך הקטן ז'אנר נשכח שהגדיר במידה רבה את המסך הגדול - סרטים תנ"כיים. אותם אפוסים קולנועיים המגוללים סיפורים מהתנ"ך או בהשראתו, כמו "עשרת הדיברות" ו"בן חור" - שהביאו בעבר מיליוני צופים לבתי הקולנוע ותרמו להפיכתה של הוליווד למפלצת עתירת התקציבים שהיא היום. אבל המון שנים עברו מאז והמון סרטים עתירי תקציב יצאו מאז, והז'אנר התנ"כי די נותר מאחור.
לאחרונה, כאמור, נראים ניסיונות חדשים להחזיר אותו בעיקר למסך הקטן, למשל עם הסרט "מרים" שיצא בסוף השנה שעברה, והדוקו-דרמה "התורה כולה: סיפורו של משה", שניהם של נטפליקס - וכעת גם אמזון פריים מנסה את מזלה עם הסדרה "בית דוד" (House of David) שעלתה לאוויר ביום חמישי האחרון עם שלושה פרקים ראשונים.
"בית דוד" מגוללת את סיפור עלייתו של דוד המלך (השחקן המצרי-אמריקאי מייקל איסקנדר), מימיו כרועה צאן צנוע, דרך הקרב עם גוליית (מרטין פורד) ועד הפיכתו למלך השני של ממלכת ישראל; זאת לצד דעיכתו ונפילתו של שאול המלך (עלי סלימאן), שיחד עם אשתו אחינועם (איילת זורר) מנסה לאחוז בחוזקה בממלכה ולמנוע את המלכתו של דוד על ידי שמואל הנביא (סטיבן לאנג, "אווטאר"). את הסדרה יצר התסריטאי והבמאי ג'ון ארווין, שידוע בשיתופי הפעולה המקצועיים עם אחיו ליצירת סרטים נוצריים, ז'אנר שמסיבות ברורות פחות ידוע בארץ. סיפורו של דוד המלך עניין את ארווין מאז היותו נער צעיר שביקר בקבר דוד בירושלים, וכבר אז הגה את הרעיון לסדרה, שיחזור אליה שנים אחר כך.
אומנם הסרטים התנ"כיים של שנות ה-50 הקדימו את זמנם בהמון מובנים, אך הם גם הפכו עם השנים לשנויים במחלוקת - בעיקר בשל הליהוק של שחקנים שמוצאם לא בדיוק תאם למוצא של דמויות המקור, מה שהיום מכנים white washing, כלומר ליהוק של שחקנים לבנים לגלם דמויות ממוצא לא-לבן. השיח סביב פוליטיקת זהויות וייצוג בהוליווד שנעשה דומיננטי יותר בשנים האחרונות, הוביל לכמה שינויים בגזרה הזו הניכרים בהפקות התנ"כיות האחרונות, שמשתדלות (ולא תמיד מצליחות) לשלב שחקנים ממוצא מזרח-תיכוני. ניכר שהיוצרים של "בית דוד" ניסו להמשיך בקו הזה, וזה ראוי לציון. ובכל זאת, עדיין יש מה על לעבוד.
בדומה להפקות התנ"כיות האחרונות של נטפליקס, גם ב"בית דוד" השתלבו שחקנים ישראלים, בהם איילת זורר (שכאמור מגלמת את אחינועם), וגם עודד פהר ("המומיה") בתור אבנר, יהלי מרגלית טופול (נכדתו של חיים טופול ז"ל, שהופיעה לאחרונה בסדרה "המקעקע מאושוויץ") כמירב בת שאול, ועדן סבן שמגלמת בעלת אוב. השחקן הפלסטיני יליד נצרת עלי סלימאן (שבשנים האחרונות מנהל קריירה משגשגת בחו"ל ובדיוק נצפה לאחרונה ב"מטרה ראשונית" של אפל TV פלוס) נכנס, כאמור, לנעליו של שאול המלך.
בשלושת פרקי הסדרה שנצפו לטובת כתיבת הביקורת, אחינועם היא אמנם דמות משנית, אך למרות זאת זורר מצליחה להראות את הדומיננטיות החבויה שלה כאשתו ויד ימינו של שאול המלך, שנחושה כמוהו להמשיך את שושלת המלוכה שלו - ולא בוחלת באמצעים כדי להבטיח זאת, גם מאחורי גבו של בעלה. זורר, כמו גם סלימאן ושאר שחקני הסדרה, עושים את המקסימום מהתסריט הדל שקיבלו, אך למרבה הצער גם זה לא מספיק כדי להפוך את "בית דוד" לראויה לצפייה.
בתחילת כל פרק מופיעה כתובית שמצהירה כי חלק מהסיפורים התנ"כיים וההיסטוריים המוצגים בסדרה שונו לטובת דרמטיזציה וחופש אומנותי, אך מצפייה בשלושת הפרקים הראשונים דווקא נראה כי יוצריה לא השתמשו מספיק באותו חופש אומנותי שחשוב להם להצהיר עליו. אין ספק שמדובר בסדרה מושקעת עם ערך הפקתי מרשים, שגם אם צולמה ביוון ולא במחוזותינו, עדיין נראית אותנטית למדי. אבל כל זה לא עוזר הרבה, כשהעיבוד הטלוויזיוני של הדמויות התנ"כיות הוא פשוט אנמי ולא מספיק מעניין. במיוחד כשחוזרים לסיפור מוכר כמו זה של דוד המלך, לא מספיק לספר אותו פשוטו כמשמעו. צריך לעבוד קשה יותר כדי לתרגם סיפור תנ"כי לסדרה מעניינת שתגרום לצופים לרצות להמשיך לצפות בה. וכדי לעשות זאת, נדרשת עבודת כתיבה מעמיקה של הדמויות, שנראה שהוזנחו לחלוטין.
מיותר לציין שדוד המלך הוא דמות משמעותית, מבחינה דתית והיסטורית, שמרתקת חוקרים תאולוגיים והיסטוריונים כאחד עד היום, אבל על המסך הוא פשוט לא מעניין - הוא וכל שאר הדמויות בסדרה שניכר כי העבודה התסריטאית עליהם הייתה דלה במיוחד. גם השחקנים המצוינים שלוהקו לא מצליחים להציל אותה מעצמה. "בית דוד" היא פשוט סדרה חסרת מעוף שלא בטוח עד כמה היא בכלל מנסה להחיות את הסיפור התנ"כי לכדי יצירה טלוויזיונית מעניינת. חשיבה מחוץ לקופסה היא אחד הדברים שהפכו את האפוסים התנ"כיים לאבני דרך קולנועיים, וניכר שלא היה ממנה הרבה בעיבודים התנ"כיים האחרונים - גם לא ב"בית דוד", שבמקום להקדים את זמנה כמו היצירות הראשונות בז'אנר, דווקא מתעקשת להישאר מאחור.
תגובות