לטום הולנד, ספיידרמן בשבילכם, גילום של אלטר-אגו אמור להיות טבע שני כמעט כמו לשלוח קורי עכביש מכפות ידיו ולעופף בין גורדי שחקים. ובכל זאת, הוא שבור. מי ששברה אותו היא לא בת הזוג שלו זנדאיה, וגם לא הרשתות החברתיות הרעילות (שמהן הוא התנתק בשנה שעברה), אלא העבודה על הסדרה ששלושת הפרקים הראשונים שלה עלו בסופ"ש החולף באפל TV פלוס - "החדר הצפוף" ("The Crowded Room").
הולנד, שמגלם בסדרה את דמותו של בילי מיליגן הסובל מפיצול אישיות, הודיע ממש עם עלייתה על יציאה לשנת שבתון משל היה מורה בכיתה ד' 4. העומס הרגשי בגילום הדמות היה כה אינטנסיבי עבורו, שבזמן הצילומים הוא סיפר שרצה לגלח את שיער ראשו, רק כדי שלא להביט במראה ולראות את מיליגן. בחור רגיש וכנות מרשימה, שגורמת להעריך עוד יותר הקרבה של שחקנים טוטאליים כמו דיקפריו, ג'ים קארי (צפו ב"ג'ים ואנדי") או הדוגמה העכשווית, ג'רמי סטרונג כקנדל רוי ב"יורשים", שחיים את הדמות שהם מגלמים בכל נימי נפשם.
האם אותה טוטאליות מציבה את מיליגן של הולנד באותה הסקאלה של תפקידי מופת? התשובה הקצרה היא לא. הולנד אמנם שובר באומץ מעולם גיבורי העל הסכריני של מארוול, אל גיבור שהוא אנטי-גיבור, אבל בו-בזמן מיליגן שלו היא דמות מרוחקת ומייגעת, שאין בה את הכריזמה לסחוף ולהחזיק על גבה עונה שלמה. הולנד אמנם מראה ניצוצות כשהוא מקבל את ההזדמנויות הלא רבות לתת לטירוף להתפרץ (במה שגם מייצר את הפרקים היותר טובים בסדרה, כשהפרק השביעי עם שם הנושא של הסדרה, הוא לבטח המוצלח שבהם), אבל רוב הזמן הוא שותק, מהרהר, מתבונן, אניגמטי. וזה עובד למשך פרק, אולי שניים, אבל כשזה המוטיב החוזר של הסדרה והמתח מתפוגג, זה מתקשה להצדיק קרוב עשר שעות של טלוויזיה.
וזה מעניין גם בשל זהות היוצר שמאחורי התסריט - עקיבא גולדסמן, שזכה באוסקר על "נפלאות התבונה" מ-2002 עם ראסל קרואו כחתן פרס נובל המתמטיקאי ג'ון נאש, שסבל גם הוא ממחלת נפש - אבל בעיקר בשל המעבר של מרכז הכובד הדרמטי של יצירות מסוג זה מהקולנוע אל סדרות הסטרימינג.
האם אותו הסרט זוכה האוסקר בבימויו של רון הווארד היה מצליח לסחוף כך גם בסדרה בת עשרה פרקים? האם "פחד ראשוני" מ-1996 עם תפקיד הפריצה של אדוארד נורטון כרוצח שמזייף פיצול אישיות - שהולנד העיד שהיה הטריגר שגרם לו לחפש תפקיד מהסוג הזה - היה עובד גם בסדרה, כשאותה סצנה בלתי נשכחת שבה נורטון נחשף כרמאי זדוני אל מול ריצ'רד גיר מגיעה עמוק לפרק התשיעי או העשירי, אחרי שעות ארוכות של גמגומים? קשה לדעת. כן אפשר לומר ש"החדר הצפוף" היא יצירה שנמרחת מדי. סרט - אולי תחת השם "נפלאות הנפש" - היה ככל הנראה מזקק ממנה את המיטב.
סרט אגב, גם היה על הכוונת עם לא אחר מאשר הבמאי ג'יימס קמרון, שכבר התחיל לעבוד עליו עם ליהוקו של דיקפריו בתפקיד בילי, עד שהנושא נפל בשל עניינים משפטיים. זו עדות לכך שהסיפור של בילי מיליגן מרתק את אמריקה, מאז שמיליגן היה האדם הראשון שבית המשפט בארה"ב זיכה אותו לפני כארבעים שנה בהגנת חוסר שפיות, לאחר שהשתכנע שלא הוא שביצע את הפשעים שבהם הואשם, אלא הזהויות האחרות שלו, שעליהן אין לו לכאורה שום שליטה.
מיליגן נשלח למוסד פסיכיאטרי ולא לכלא, הפך לסלב עם רב מכר שנכתב עליו מאת הסופר המוערך דניאל קיז (שעליו גם מתבססת הסדרה). התיק שלו הפך תקדימי, כמו גם סיפור חייו הטרגי והשאלות הפתוחות באשר למצבו האמיתי, שגם הובא לא מזמן בסדרת דוקו ששווה צפייה בנטפליקס: "המפלצת שבפנים: 24 הפנים של בילי מיליגן".
בעוד שבעולם האמיתי מיליגן נעצר באשמת חטיפה, שוד ואונס של שלוש צעירות בקמפוס האוניברסיטה של אוהיו, תוך שצלו מטיל אימה כ"אנס הקמפוס", הסדרה של אפל מבקשת לעורר כלפיו אמפתיה ולא תיעוב או אף אמביוולנטיות או שיפוטיות מכל סוג שהוא. המטרה של גולדסמן היא כמעט דידקטית, לצלול אל שורשי מחלת הנפש שלו ואל הנסיבות שבהן היא התפרצה. לשם כך הוא בוחר למיליגן פשע מעודן הרבה יותר - והנה כך גם דמות שקל יותר לצדד בה מאשר אם היה אנס סדרתי (עם שקופית בסוף כל פרק שמזמינה את מי שצריך תמיכה נפשית, לפנות לקבלת עזרה).
תמונת הפתיחה מציגה פשע כמעט סטרילי, כאשר מיליגן וחברת הנפש שלו אריאנה (סשה ליין מ"אוטופיה") שותפים בירי (שמפספס) בצהרי היום בניו יורק של 1979 אל עבר אדם, שעד מהרה מתברר שגם "הגיע לו". מיליגן נמלט מן המקום ומגיע אל הבית שבו הוא שוכר חדר, בשביל למצוא שם את ליאור רז בתפקיד בעל הבית הישראלי חמום-המוח יצחק, שמדביק אותו לקיר בעוצמות של דורון מ"פאודה", צורח עליו "מה עשית", ונותן לו כסף וכרטיס טיסה על מנת לנסוע לחפש את אביו הביולוגי בלונדון. מי? מה? למה? בלי ספוילרים. רק אומר שרז כאן בעיקר כדי לתת מכות, והנה המשטרה הגיעה ומיליגן נעצר.
מנקודה זאת מובילה את העלילה אמנדה סייפריד ("מאמא מיה"), בתפקיד ריה - פסיכולוגית שאפתנית שנפגשת עם מיליגן (במציאות היה זה פסיכולוג שאבחן אותו); ואם בפרק הראשון המתח באוויר הוא מבית קלריס של ג'ודי פוסטר הפוגשת את חניבל לקטר של אנתוני הופקניס ב"שתיקת הכבשים", עם מיליגן כרוצח סדרתי קר רוח כביכול שמסתיר גופות (אם לא כבר אכל אותם), עד מהרה המתח מתפוגג מן המותחן הפסיכולוגי, ורק הפסיכולוגיה נשארת.
עיניה הנפערות של סייפריד מתמלאות אמפתיה כלפי בילי דה-קיד. היא רואה בו את מה שאף אחד לא רואה, וגם לא מאמין שקיים - הזהויות הנוספות שמתקלפות והולכות מן הסיפור שלו כמו היה בצל. לצד ג'ייסון אייזקס ("הארי פוטר") בתפקיד מצוין, הסדרה נהנית משורה של שחקני משנה שמקבלים את הבמה לשפוך אור באריכות, על החלק שלהם בסיפור של בילי. אמי רוסום ("חסרי בושה") מגלמת את אימו חסרת הבושה קנדי. וויל צ'ייס הוא אביו החורג והמתעלל מרלין. כריסטופר אבוט ("בנות") הוא עורך דינו, ותומאס סדוסקי ("חדר החדשות"), בעלה של סייפריד בעולם האמיתי, הוא הבלש שהיה הראשון לזהות שמשהו לא בסדר עם בילי.
לסיכומו של דבר, "החדר הצפוף" היא לא סדרה רעה: מי שישקיע בה ימצא בה הרבה רגעים יפים, פסקול מושקע (ככה זה כשיש גישה לאפל מיוזיק) וגם פיוט - לרבות אחד הפתיחים היותר יפים בטלוויזיה המתכתב עם "ליל כוכבים" האיקונית, שצייר ואן גוך כשהוא מאושפז בבית חולים לחולי נפש. בד-בבד היא יכולה הייתה לבחור ללכת רחוק יותר, ביקורתי יותר, אפל יותר (אפשר לנחש שתחת HBO למשל, היינו מקבלים תוצאה אחרת), ובעיקר מתומצת יותר.