במרץ 2020 נטפליקס שחררה את "המורדת", ההפקה הראשונה דוברת היידיש בתולדות ענקית הסטרימינג - ולמרבה ההפתעה, היא הצליחה ובענק. "המורדת", של היוצרות אנה וינגר ואלכסה קרולינסקי, גוללה את סיפורה של אסתר שפירו (בגילומה של שירה האס הישראלית), צעירה שמחליטה לעזוב את חסידות סאטמר ונאלצת להסתגל לחיים חדשים, בזמן שהעבר שלה ממשיך לרדוף אותה. הסדרה הפכה לסנסציה עולמית (וכמובן גם מקומית), המבקרים אהבו, הצופים התמכרו; היא אף הייתה מועמדת לשמונה פרסי אמי, כולל מועמדות היסטורית אחת להאס - וזכייה בפרס הבימוי למיני-סדרה. כעת, כשלוש שנים אחרי עלייתה של "המורדת", אנה וינגר חוזרת לנטפליקס עם מיני-סדרה חדשה, שגם לה קשר יהודי וישראלי - "אל מעבר לאוקיינוס", שעלתה למסך בסוף השבוע האחרון.
"אל מעבר לאוקיינוס" מבוססת על ספרה של ג'ולי אורינגר; הספר מגולל את סיפורו האמיתי של "הוועד לסיוע לשעת חירום", ארגון אמריקאי שהיה אחראי על הצלתם של כ-2,000 אנשי רוח, אינטלקטואלים ואמנים אירופאים - יהודים ולא יהודים - שנרדפו על ידי הנאצים בין השנים 1940-1941 (וביניהם האמן מארק שאגאל והפילוסופית חנה ארנדט). הסדרה מורכבת משבעה פרקים, שאורך כל אחד מהם כ-50 דקות, ומציגה את הקשיים הרבים בהם נתקלו חברי הוועד לסיוע לשעת חירום בזמן שניסו להנפיק ויזות לארה"ב עבור הפליטים, ובמקביל - להבריח אותם דרך הים והיבשה, תוך שהם מסכנים את חייהם תחת משטר וישי במרסיי.
הסדרה מתמקדת בעיקר בחסיד אומות העולם וריאן פריי, (קורי מייקל סמית', "גות'האם"), עיתונאי אמריקאי שנחשף לאנטישמיות בביקור בברלין בשנת 1935; בזמנו, הוא הזהיר את קהל קוראיו מפני היחס ליהודים בגרמניה הנאצית - ומאז החליט לעשות כל שביכולתו כדי להציל כמה שיותר פליטים, גם בדרכים לא חוקיות. דמות מרכזית נוספת ב"אל מעבר לאוקיינוס" היא מרי ג'יין גולד (ג'יליאן ג'ייקובס, "קומיוניטי"), יורשת אמריקאית שסייעה רבות לוועד, וכן תרמה לא מעט כספים שסייעו לממן את פעולותיו. ואמנם הסדרה נוטה להתמקד בפריי ובגולד, אבל אפשר לומר שהיא סדרת אנסמבל - ולה צוות שחקנים בינלאומי גדול ומכובד שמגיעים מרחבי העולם: ארה"ב, אנגליה, צרפת, גרמניה, אוסטריה, שוויץ – וגם ישראל. בין חברי הקאסט אפשר למצוא גם את קורי סטול ("בית הקלפים"), מוריץ בלייבטרוי ("ראן לולה ראן"), אלכסנדר פהלינג ("ממזרים חסרי כבוד") - וגם שלושה שחקנים ישראלים שעבדו עם וינגר ב"המורדת": גרא סנדלר ורונית אשרי (שמגלמים את מארק ובלה שאגאל), ועמית רהב - שגילם את ינקי ב"המורדת" ומככב כאן בתפקיד מרכזי.
חשוב לציין ש"אל מעבר לאוקיינוס" אמנם מבוססת על סיפור אמיתי ועל אנשים אמיתיים, אבל יוצרות הסדרה שינו פרטים שונים בחייהם הפרטיים של הגיבורים לצורך דרמטיזציה של האירועים. דמותו של רהב היא דוגמה טובה לכך: רהב מגלם את תומס לאבגרוב, מאהבו של פריי, שתורם את האחוזה "אייר בל" לצורך המבצע. האחוזה הזו אכן הייתה קיימת גם במציאות, והיא סייעה לשמור על הפליטים בזמן שאלה המתינו לקבלת הוויזות לארה"ב. אבל נראה שדמותו של לאבגרוב עצמו היא דמות מומצאת - לא רק כתוספת של סיפור אהבה לעלילה, אלא גם כדמות שיש לה הקשר מסוים לחייו האמיתיים של פריי.
"אל מעבר לאוקיינוס" היא סדרה עם המון כוונות טובות. היא מספרת סיפור מעניין ולא מאוד ידוע על חבורה של אנשים לכאורה נורמטיביים, שסירבו להישאר אדישים וסיכנו את חייהם למען אחרים. היא כוללת בתוכה גם סיפור נוסף שהוא לא פחות חשוב (וגם פחות מוכר) - על חלקם של אפריקאים צרפתים בתנועת ההתנגדות בזמן מלחמת העולם השנייה. ומעבר לכל זה, היא סדרה שמספרת את סיפורם של פליטים: נושא שהוא רלוונטי במיוחד בימינו. מהבחינה הזו, ל"אל מעבר לאוקיינוס" היה פוטנציאל להיות סדרה שחושפת קהל רחב לסיפור היסטורי משמעותי, כזה שיש לו גם מוסר השכל רלוונטי. אבל למרות הרצון הטוב, הסדרה פשוט לא מצליחה להפוך את האירועים ההיסטוריים לדרמה הסוחפת שהם היו אמורים להיות.
אחת הבעיות הגדולות של "אל מעבר לאוקיינוס" היא האורך שלה: מתקבלת התחושה שהיא ארוכה ונמרחת מדי. ייתכן שאם הסדרה הייתה בת ארבעה פרקים (ולא שבעה), היא הייתה מרגישה מהודקת יותר, קצבית יותר, והצפייה בה הייתה יותר קלה לעיכול. מעבר לכך, ולמרות תצוגות משחק משכנעות מצד צוות השחקנים - הדמויות שבמרכזה של הסדרה אינן מספיק מעניינות או כריזמטיות כדי להשאיר חותם כלשהו אצל הצופה. מרי ג'יין גולד, למשל, היא דמות עם פוטנציאל ענק: אישה עשירה שהייתה יכולה להסתפק בחיים נהנתניים ונוחים בארה"ב, כעקרת בית שמבלה את ימיה בקאנטרי קלאב - אבל מסרבת להיכנע לתכתיבי החברה ועושה בחירות אמיצות מאוד, במיוחד בהתחשב בעובדה שהיא חיה בשנות ה-40 של המאה הקודמת. אבל למרות הפוטנציאל, הדמות של מרי ג'יין פשוט לא מצליחה להשאיר חותם, כנראה כי היא נבלעת בין שלל הדמויות הרבות בסדרה ותת-העלילות השונות סביבן. במילים אחרות, העומס האנושי שניכר ב"אל מעבר לאוקיינוס" מקשה עליה להתעמק בדמות אחת ולהפוך אותה לזכירה או משמעותית.
"אל מעבר לאוקיינוס" בוחרת להתעכב לא מעט גם על החיים באחוזה, שבה הפליטים שוהים בזמן שהם מחכים לוויזות. הבחירה הזו נועדה כנראה להראות את הצד האנושי יותר של אותם אנשים: הם נרדפו וחיו בזמנים חשוכים, אבל בכל זאת ניסו לשמור על חיים "נורמליים" ככל האפשר, על צלם אנוש ועל אופטימיות ראויה להערכה. ובכל זאת, הבחירה הזו פוגעת באפקטיביות של הסדרה. הקטעים מתוך "אל מעבר לאוקיינוס" שמתרחשים באחוזה משרים על הסדרה אווירה קלילה מדי, שלעתים אף עשויה להשכיח מהצופה את רמת הסכנה שהדמויות נמצאות בה. גם מעט סצנות האקשן שמשולבות בסדרה פשוט לא מצליחות להיות מרגשות או מותחות מספיק, בעיקר בשל עריכה איטית ובימוי חסר מעוף.
"אל מעבר לאוקיינוס" היא סדרה עם קאסט מרשים, ערך הפקתי גבוה וצילום מרהיב, אבל הבעיות הרבות בה - דמויות לא זכירות מספיק ועלילה איטית ולא מהודקת - מונעות ממנה להגיע לגבהים שהיו יכולים להפוך אותה להצלחה מסחררת נוספת כמו "המורדת". הסיפור של וריאן פריי הוא סיפור שחשוב לספר ולא לתת לו להישכח, אבל למרבה הצער - הסדרה שמבוססת עליו ככל הנראה תישכח די מהר.