בשנת 2018 יצא לאור הספר "המקעקע מאושוויץ", ספרה הראשון של הת'ר מוריס, שמבוסס על סיפור חייו של ניצול השואה לאלי סוקולוב. הספר הפך לרב מכר, אבל גם ספג לא מעט ביקורת - במיוחד טענות באשר לאי דיוקים היסטוריים שהופיעו בו. כעת הגיעה למסך (yes ו-HOT) סדרה חדשה באותו השם שנכתבה בהשראת הספר, והיא מתקנת את אותם אי דיוקים - למשל, תוקן המספר הסידורי של אחת הדמויות הראשיות, שבספר נכתב בהסתמך על זיכרון מוטעה - אבל היא בכל זאת מסבה את תשומת הלב לבעיה של ערבוב בין אמת לבין בדיה, במיוחד כשמדובר בסיפורי שואה.

את "המקעקע מאושוויץ" ("The Tattooist of Auschwitz") כתבה נעמי גרין וביימה הישראלית טלי שלום עזר ("מרסי", "פרינסס"). מדובר בהפקה של אולפני סקיי ופיקוק, שבה מופיעים שחקנים מכל העולם, מפורסמים יותר ופחות: בתפקידים הראשיים מככבים ג'ונה האוור קינג ("בת הים הקטנה") האנגלי, אנה פרוכניאק ("שה האלוהים") הפולנייה, וכן יונאס נאי הגרמני; וכמובן, המועמד לאוסקר הארווי קייטל (שעושה עבודה מעולה) ומלאני לינסקי הניו זילנדית, שכיכבה לאחרונה ב"הצהובות". בנוסף, משחקים בתפקידי משנה גם כמה שחקנים ישראלים כמו מילי עשת, יהלי מרגלית טופול (נכדתו של חיים טופול) ויואב רוטמן.

עלילת הסדרה מתחילה בשנת 1942, כשלאלי (האוור קינג) - יהודי סלובקי בשנות ה-20 לחייו - נשלח לאושוויץ בירקנאו, ומשפחתו נשארת מאחור. כשהוא מגיע למחנה הריכוז, אסיר אחר מציע להכשיר אותו כמקעקע - הצעה שלאלי נרתע ממנה בתחילה, אבל מסכים כשהוא מבין שעליו לעשות כל מה שאפשר כדי לשרוד. אז לאלי הופך, בעל כורחו, לאחד ממקעקעי המספרים הסידוריים על זרועותיהם של האסירים החדשים שמגיעים לאושוויץ, וממלמל "אני מצטער" בכל פעם שבה הוא מכניס את המחט לעור. ואז מתחילות להגיע גם אסירות: אחת מהן היא גיטה (פרוכניאק), ולאלי מתאהב בה ממבט ראשון. היא מתאהבת בו בחזרה, והאהבה הזו היא שמחזיקה אותם כשהם נמצאים במקום הכי נורא עלי אדמות.


יום השואה 2024: המלצות צפייה בטלוויזיה


מתוך "המקעקע מאושוויץ" (צילום: באדיבות yes ו-HOT, יחסי ציבור)
הארווי קייטל ב"המקעקע מאושוויץ". מרים את הסדרה רמה אחת למעלה | צילום: באדיבות yes ו-HOT, יחסי ציבור

במקביל, עוסקת הסדרה גם בגרסתו המבוגרת של לאלי (קייטל, שלגמרי מרים את הסדרה רמה אחת למעלה), כשהוא בן 80 ופורש בפני הת'ר מוריס (לינסקי) את טלטלות חייו. ציר הזמן של ההווה - שרוב הסצנות שלו מתרחשות בביתו המפואר של לאלי, או ליד הים - מאפשר, במידת מה, רגעים של הפוגה מהזוועות הבלתי פוסקות המוצגות בציר הזמן של העבר. ובכל זאת, ברור שהגיבור עדיין חי מחדש את כל רגעי האימה שעברו עליו ועל אהוביו. אנחנו לומדים שלאלי וגיטה הצליחו להתאחד בסיום המלחמה ועברו יחד לאוסטרליה, שם הם חיו יחד עד מותה לפני חודשים ספורים; לסיפור שלהם כביכול היה סוף טוב, אבל העבר המשיך לרדוף אותם, ולאלי של היום עדיין רואה רוחות רפאים בביתו, וגם מתקשר איתן בנוכחותה של הת'ר. הסדרה מתמקדת גם בהשפעה של לאלי על הת'ר, שעוברת סוג של טראומה משנית ומתקשה לתפקד.

כמקעקע שעובד עבור האס-אס, לאלי הצעיר חי בתנאים "טובים" יותר מאשר אלה בהם מצויים שאר האסירים: הוא מקבל חדר משלו לישון בו, ויותר אוכל. מפקח עליו קצין אס -אס בודד ואלים בשם סטפן ברצקי (נאי), שמפתח אליו חיבה או סוג של תלות, ולכן גם מאפשר לו לקיים פגישות סודיות עם גיטה אהובתו (והאמת היא שמערכת היחסים המורכבת בין לאלי לברצקי היא-היא מערכת היחסים הכי מעניינת שמציגה הסדרה). אבל כאמור, הרגעים המשותפים של לאלי וגיטה ביחד הם הרגעים הטובים היחידים. החברים שלהם, כאלה שהכירו בחייהם הקודמים או כאלה שהכירו במחנה והפכו לשותפי גורל, מתים בזה אחר זה. מסביב להם, קציני אס-אס יורים באנשים באקראיות או מכים אותם למוות רק כי מעדו; המונים נשלחים למות בתאי הגזים; אחרים מתים מקור או ממחלות. את המראות הקשים האלה "המקעקע מאושוויץ" לא חוסכת מהצופים שלה, וראויה כאן אזהרת הצפייה החמורה ביותר.

מתוך "המקעקע מאושוויץ" (צילום: באדיבות yes ו-HOT, יחסי ציבור)
ג'ונה האוור קינג ויונאס נאי ב"המקעקע מאושוויץ". מערכת היחסים הכי מעניינת בסדרה | צילום: באדיבות yes ו-HOT, יחסי ציבור

הסדרה גם מבקשת להדגיש שכל המתים הללו - 1.1 מיליון נרצחו רק באושוויץ - היו יותר מאשר מספרים, שהם היו בני אדם: מדי פעם בפעם נעצרת העלילה לטובת הצגת קלוז-אפים מצמררים של דמויות שונות שמצאו את מותן במחנה הריכוז. זו בחירה אומנותית מוצלחת, שמשיגה את האפקט הרגשי שהיא שואפת להשיג, וגם משמשת כאמירה חשובה באשר לכוונותיה של הסדרה: הסיפור של "המקעקע מאושוויץ" מתמקד בלאלי, והסיפור שלו משמעותי, אבל יש מיליוני סיפורים אחרים שלא מסופרים כאן - הקלוז-אפים מבהירים שאותם סיפורים הם משמעותיים באותה המידה.

אבל למרות ש"המקעקע מאושוויץ" גרפית מאוד, קשה להגדיר אותה כריאליסטית. כלומר, על הסקאלה שבין דוקומנטרי לבין מלודרמה, היא מתמקמת קרוב מאוד למלודרמה: לא תמיד הסדרה עוברת כאמינה - בגלל השימוש שלה בתחבולות מוכרות, שנדבר עליהן תכף - אבל היא בהחלט מזעזעת ומעציבה, וגם סוחפת ומרגשת. אבל האם זו הדרך הנכונה לעשות את זה? דרמות שואה בדרך כלל נקרעות בין הצורך לספר את המציאות האיומה של השואה, שאין בה שום היגיון, לבין הצורך לגבש נרטיב מאורגן ומושך, עם משענות עלילתיות קלאסיות (כמו "מתח" או "ניצחון") וכן טריקים מוסכמים שקשורים לאמצעי המבע (כמו מוזיקה מרגשת ברקע או צילום באקסטרים קלוז-אפ). ודרמה, בנוסף לזה, בהכרח דורשת תעדוף, כי היא בוחרת לה גיבורים ומעניקה להם תכונות עילאיות. בעולם של הסדרה, לאלי וגיטה הם כאילו חסינים, הם "יפים" יותר מהאסירים האחרים ונקיים מהם. נראה שהם, מתוקף היותם הגיבורים, זוכים לרגעי חסד. 

אז את הפער הזה, שבין דרמה לבין שואה, "המקעקע מאושוויץ" מתקשה ליישב, אבל האמת היא שאולי אי אפשר ליישב אותו. בסופו של דבר, מדובר בסדרה מושקעת מאוד עם הופעות משחק מצוינות וסטים מרשימים, סדרה שמספרת סיפור מורכב על ייאוש ותקווה, על דילמות מוסריות וגם על אשמת ניצולים ועל טראומה. וניכר שיש לה כוונות טובות - גם אם לפעמים זה מתפספס. במילים אחרות, מי מכם שייגש לצפות בפרקים שלה צריך לקחת בחשבון שהיא אומנם סדרה היסטורית שמבוססת על אירועים אמיתיים, אבל גם כזו שנוטה לקיטש ואולי אפילו לרומנטיזציה. תחליטו בעצמכם אם זה מתאים לכם או לא.