"מחזיקות מעמד", הדרמה הקומית החדשה של נטפליקס, היא הסדרה הראשונה שיצרה וכתבה ז'ולי דלפי, שגם מככבת בה. היא מספרת את סיפורן של ארבע נשים בגיל המעבר. למעשה, חיי הגיבורה בגילומה של דלפי, ז'וסטין, מזכירים את חייה שלה עצמה: היא אמנם שפית ולא שחקנית-יוצרת, אבל גם היא היגרה מצרפת לארה"ב וגם לה בן יחיד בן 12, כמו לז'וסטין. בריאיון שנערך לרגל עליית הסדרה סיפרה דלפי כי הרעיון עלה במוחה לפני כשמונה שנים: "אני והחברות שלי היינו באותה קבוצת גיל, ורובנו הבאנו ילדים בשלב מאוחר יותר בחיים, בסוף שנות ה-30 או תחילת ה-40. אם את רוצה לעשות קריירה במציאות כזו, זה לא תמיד קל לשלב בין השניים". כפי שניסחה זאת רחל המשוררת, "רק על עצמי לספר ידעתי", או במילים אחרות - אפשר היה לחשוב שהקרבה של דלפי לנושאים בהם היא עוסקת ב"מחזיקות מעמד" תהפוך אותה ליצירה בעלת ערך מוסף. למרבה הצער, הסדרה התגלתה כלא מרשימה ואפילו מרגיזה.
"מחזיקות מעמד" עוקבת, כאמור, אחר ארבע חברות בגיל המעבר שחיות בשכונת וניס האמידה והבוהמית שבלוס אנג'לס. ז'וסטין היא שפית עם מסעדה מוערכת שעובדת על ספר מתכונים ומנסה להישאר רלוונטית בעידן הרשתות החברתיות; במקביל, היא מתמודדת עם נישואיה המתפוררים למרטן, אדריכל כושל שפורק עליה את מרמורו המקצועי, ועם בנה אלבר (או אלברט) שמתמרן בן צרפת לאמריקה ושואל הרבה שאלות על ג'ון לנון. אן היא יורשת של מותג אופנה ומנסה להפיח בו חיים מחודשים; היא מסטולה כמעט כל הזמן, נשואה לגבר הצעיר ממנה בעשור ומגדלת את סבסטיאן, ילד מקסים שלדאבונו של אביו אוהב מאוד ללבוש בגדי נשים.
יזמין היא "פמיניסטית שחורה ופרסית", כפי שהיא מיטיבה לתאר את עצמה בכל משפט שני. היא נשואה לוויל, אדם לא מאוד מתקשר; היא נכשלת בניסיון לסיים את הדוקטורט שלה בשל האנרגיות החונקות שהיא מקדישה לבנה, אוריון, שדווקא מסתדר לא רע בכוחות עצמו. האחרונה והחביבה היא אל, שמפוטרת מעבודה אחר עבודה ולא ממש ברור איך היא עוד מתקיימת, שכן בכסף שאין לה היא צריכה לדאוג לא רק לעצמה אלא גם לעוד שלושה ילדים (שהביאה לעולם משלושה אבות שונים).
אנחנו האחרונים שנגיד לא לסדרות על חיי היומיום הקטנים, על אחת כמה וכמה כשמדובר בחייהן הלא-באמת-זוהרים של נשים. אבל פרק אחר פרק, "מחזיקות מעמד" לא הצליחה לספק את הסחורה. במקום לנבור בסוגיות החברתיות עליהן היא מתיימרת לדבר, שיכולות בזכות עצמן להוות גם קרקע קומית פורה, היא התרחקה מהן לטובת בדיחות שהן בלתי תלויות בדמויות שמספקות אותן - ובמקרה הגרוע, בדיחות פיפי-קקי למיניהן. בעוד הפרק הראשון עסק כולו במציצה שהעניקה דמות אחת לאחרת (וכל משחקי המילים שנלוו לה), פרק אחר עסק בצינון אימתני ופרק נוסף התחיל משלשול של חתול. בפרק אחד, מארחת ז'וסטין את חבריה לארוחה איטלקית כי מרטן אמר בזמנו שהזוג הנשוי שיתארח אוהב אוכל איטלקי; לתדהמתה, היא גילתה שכוונתו של מרטן הייתה שהבעל "אכל" אישה איטלקייה. באחד מהפרקים, עובד מטבח מסתורי במסעדה של ז'וסטין פיסל איבר מין מקציץ בשר. שנמשיך?
ועכשיו ברצינות: אין שום דבר רע בבדיחות גסות או גופניות מאוד, ולעיתים הן מתאימות ואף הכרחיות (ב"פה גדול", למשל). אבל במקרה של "מחזיקות מעמד", ההישענות על הצחקות מהסוג ה"בטוח" מתפרש כילדותי ובוסרי. ולא רק זה: הבעיה האמיתית היא לא רק שהבדיחות המדוברות אינן מצחיקות, אלא שנוכחותן מבהירה שלסדרה אין באמת מה לחדש לנו. במילים אחרות, אם ל"מחזיקות מעמד" היה חזון תסריטאי יציב מספיק, היא לא הייתה נאלצת להתמסר לפתרונות הקלים הללו וקווי העלילה המרכזיים הם שהיו מספקים את הבשר הקומי שלה.
וכאן נחשפת בעיה נוספת של "מחזיקות מעמד": רוב רובן של הדמויות שהיא מתארת רדודות להפליא ולא מצליחות להחזיק את זמן המסך שניתן להן. הן כולן חביבות מאוד (ואפילו מדי) אבל נטולות כריזמה. השריטות שלהן מוצגות כחינניות בלבד ולא מקבלות רובד אפל, נסתר. אנחנו לא זוכים להכיר אותן באמת, אולי כי פשוט אין מה להכיר, ומכאן ששום דרמה בחייהן לא מייצרת אצלנו תחושת דאגה להן או רצון לגלות מה יקרה בדרכן בהמשך. זה ככל הנראה לא קשור לאיכויות המשחק של השחקניות, אלא דווקא לבימוי ולכתיבה: יזמין, למשל, עוטה על פניה חיוכים היסטריים או בכי משונה בכל רגע נתון כמעט; השימוש המופרז בהבעות פנים קיצוניות לא מקנה לה עומק רגשי, אלא דווקא הופך אותה לדמות לא מפוענחת וחסרת פשר. במקרה של אן, היא כל כך מסטולה שבאמת קשה לרחם עליה או לאהוב אותה. מי שמצליח להשתחרר מהתסריט המצועצע הוא ג'ובני ריביסי, שמגלם את ג'רי, שותפה של ז'וסטין לעסקים: הוא מכור למין, די מיוסר וטיפוס משעשע אך בלתי נסבל בו זמנית.
הכתיבה הלקויה מורגשת גם באופי הפרקים ובכרונולוגיה שלהם. הפרק השני הוא פרק מסוג "ארוחת הערב הכאוטית" (כן, אותה ארוחת ערב איטלקית שציינו קודם לכן). בדרך כלל, פרקי סיר לחץ כאלה מגיעים בשלב מאוחר יותר של סדרה, שכן על מנת להשרות על הצופה את אווירת הסיוט הלוכד - עליו להכיר את הדמויות על כל טרלוליהן קודם לכן. הבחירה למקם פרק כה משמעותי בשלב כה מוקדם של הסדרה לא ברורה ומייתרת את עצם קיומו.
למרות היותה סדרה המתארת את חייהן של נשים מבוגרות, היא מדברת בשפה של סדרת תיכון - ולא במובן הטוב. במקום מחוות גופניות שמספרות סיפור רחב יש חיבוקים ונישוקים גרנדיוזיים וסתמיים על חוף הים; במקום חפירה (נדרשת) במשברי הזהות של גיל המעבר, באקלים הפוליטי המשתנה ובכאב שבאובדן הריגוש במין - יש הצהרות ריקות ומתקתקות על חברות, אהבה ומשפחה. אחרי הכל, היא לא בלתי ניתנת לצפייה, ומי שיחליט להתמסר ימצא בה כמה רגעים של חן - אבל סלחנים ככל שנהיה, "מחזיקות מעמד" איננה מלוטשת מספיק והצפייה בה כנראה לא תותיר בכם חותם משום סוג. וזה חבל, כי עם טיפול בוגר ויסודי יותר היא יכולה הייתה להפוך לפנינה של ממש עבור חובבי הז'אנר.