בשנת 1994, רגע לפני שהבמאי ג'יימס קמרון לימד את הוליווד שסרטים יכולים להכניס גם מיליארד דולר עם "טיטניק" ו"אווטאר", הוא ביים את קומדיית האקשן הרומנטית "שקרים אמיתיים". זה היה סיפורם של הארי והלן: הוא מרגל-על, היא אשתו, אין לה מושג במה הוא עוסק עד שהיא מגלה, ומשם הכל מתפוצץ בצורה כיפית מאוד. בניגוד לשאר הסרטים שאנחנו זוכרים מקמרון, "שקרים אמיתיים" לא היה למותג או לקלאסיקה. אבל זה לא אומר שהסרט נשכח לחלוטין - הוא היה אחת ההצלחות הגדולות של אותה השנה (כשמעליו "מלך האריות" ו"פורסט גאמפ"), אחד משוברי הקופות האחרונים של ארנולד שוורצנגר לפני שנהיה למושל קליפורניה, ותזכורת חיונית לכך שהשחקנית ג'יימי לי קרטיס היא אוצר אמריקאי. "שקרים אמיתיים" לא נכנס לאיזשהו פנתיאון, אבל גם לא נשכח עד כדי כך - כפי שהוכח לאחרונה. הסרט עובד השנה לסדרת טלוויזיה לכל המשפחה, ועל כך נשאלת השאלה: מישהו ביקש את זה?
"שקרים אמיתיים" ("True Lies") הטלוויזיונית של CBS, שזמינה מעכשיו בדיסני+, דוחסת את עלילת הסרט המקורי לתוך כל הפרק הראשון, עם כמה עדכונים תקופתיים: הלן כבר לא פקידה אפרפרה כמו שקרטיס הייתה בסרט המקורי, אלא מרצה מתוחכמת באוניברסיטה. ובעוד שהסרט המקורי מציע שהלן עשויה להתפתות לבגוד בבעלה, הגרסה הטלוויזיונית דוחה על סף את הרעיון הזה - הכימיה עובדת, הם זוג חמוד, יש להם שני ילדים, הכל טוב. ואחרי כמה רפרנסים בסיסיים למקור, מתבססת נקודת המוצא של הסדרה: הלן מגלה להפתעתה שהאיש שאליו היא נשואה כבר 17 שנה הוא למעשה מרגל ג'יימס-בונד-י ולא איש מכירות של מחשבים ושאר ירקות, מגויסת בעצמה לסוכנות הביון הבדיונית שבה הוא מועסק, ונהיית למרגלת בעצמה, לצדו.
זה מרגיש כמו כל סדרת אקשן אמריקאית שראיתם בעשרים השנים האחרונות, רק בלי שום שמץ של כיף, מקוריות או עניין. "שקרים אמיתיים" הוא הקומדיה היחידה של ג'יימס קמרון: כמו סרטים רבים מהתקופה, בסרט הזה הוא החליט להריץ כמה דאחקות על הבורגנות האמריקאית ומוסד הנישואין, לחשוף כמה שקרים מסתתרים תחתיו וכמה הוא רעוע בבסיסו. ההומור הזה לא ניכר בגרסה הטלוויזיונית. כמובן שהניסיון ניכר; זוהי לא דרמת ריגול אינטנסיבית, זוהי סדרה קומית על זוג נשוי שמנסה להציל את העולם. אך אויה - היא פשוט לא מצחיקה. הפסקול המוזיקלי הגנרי מנסה להבהיר לנו שעכשיו זה הזמן לצחוק (באמצעות סטקטו כינורות מהסוג שקונים בשקל תשעים), והסיטואציות עצמן לכאורה קומיות, אבל ההומור בסיסי יותר מדי: האישה אוהבת נעליים, הצנרת עושה בעיות. אני משוכנע שאיפשהו אמורה להיות כאן בדיחה, אבל מה נעשה שלא צחקתי?
בכנות, גם המקור הקולנועי לא היה מצחיק במיוחד. למעשה, לא מדובר ביצירת מופת, אלא בסרט שבזמן אמת היה פשוט יומית מהנה, אירוע חביב שאפשר לבלוס מולו פופקורן שכנראה היה זול הרבה יותר ב-1994. אבל ב"שקרים אמיתיים" היו כמה וכמה דברים שאין בגרסה הטלוויזיונית, כמו ג'יימי לי קרטיס. קרטיס הציגה בסרט ההוא דמות שבשעתיים בלבד עוברת ממשבצת האם הפרברית והעכברית לכוכבת אקשן אדירה, והדגימה - כמו שכנראה רק היא יודעת - איך אפשר להיות גם מאוד סקסית ומאוד מצחיקה בו זמנית. ג'ינג'ר גונזגה, שמגלמת את בת דמותה בסדרה, פשוט לא יודעת לעשות את הדאבל הזה. היא חביבה בסך הכל, אבל ממש לא מצליחה לשדרג את החומר התפל שניתן לידיה. השחקן סטיב האווי מגלם את הארי המרגל הוותיק, אבל בניגוד לכישורים שהדגים ב"חסרי בושה" האמריקאית (שם גילם את קווין השכן), הוא לא משעשע, אנרגטי או ערני במיוחד. כל אלה נכונים, אגב, גם לארנולד שוורצנגר, איש שבתפקיד חייו גילם רובוט קפוא-מבט, אבל מה נעשה: יש דברים שארנולד שוורצנגר יכול להרשות לעצמו, ושחקן ליגה ג' בתפקיד ראשי ראשון פשוט לא.
ישנו דבר משמעותי שהיה בסרט ולא השתמר לסדרה עצמה: הקולנועיות. ג'יימס קמרון (שחתום על הסדרה כאחד ממפיקיה) הוא לא במאי ענק, אבל אי אפשר לקחת ממנו את העובדה שאקשן הוא יודע לביים. הפיצוצים היו מרהיבים, המרדפים יפהפיים, וגם כשהסרט נרגע ופשוט הציג את הארי והלן רוקדים טנגו, ניכר שמישהו כאן יודע לעשות קולנוע. הגרסה הטלוויזיונית נראית כמו טלוויזיה של פעם, ולא בקטע נוסטלגי, אלא בקטע של "רגע, האמריקאים עדיין עושים כאלה סדרות?". האקשן בסיסי ולא מעניין, העריכה עושה טריקים מאוד מגניבים בהינתן שהשנה היא 2006 (המסך מתפצל! הקצב מואץ ואז הוא לא! הפונטים מופיעים על המסך ממש כמו בהייטק!). נראה שכל התהליכים שהטלוויזיה האמריקאית עברה בעשורים האחרונים לא רלוונטיים עבור כמה ערוצי טלוויזיה מסחריים, ו"שקרים אמיתיים" היא ההוכחה.
עקרונית, "שקרים אמיתיים" היא סדרה אידיאלית עבור מי שצריך רעש רקע לשם גלילה בטלפון והכנת ארוחת ערב. עם זאת, גם מההיבט הזה יש עוד סדרות שיכולות לעשות את העבודה טוב יותר ממנה. זהו עוד ניסיון הוליוודי לחלוב משהו מסחורה ישנה במקום לחשוב על משהו חדש, וכמו ברוב המקרים: הסדרה לא מתקרבת להישגים של הסרט שעליו היא מתבססת. וזה לא שהוא היה עד כדי כך טוב מלכתחילה.