באלפי בתי אב בישראל החליפו אתמול את הקוטג', הפתיתים והחביתה במנה לא מאוד טעימה, אך עשירה מאוד בסיבים - כובע. כן, משחק מילים ארוך מדי, אבל בכל זאת אנחנו עוסקים פה באירוויזיון, אז זה נראה סביר. המסקנה, אפוא, אחת היא: רבים חשבו שישראל לא תוכל לעשות את זה. טלוויזיות הודלקו וטלפונים הועברו למצב צפייה אופקי רק בשם הפחד, האמונה והתקווה שמשהו ישתבש באופן מהותי במשדר חצי הגמר של אירוויזיון 2019. שתיפול איזו קורה, שאיזה רקדן יתעלף, שהשידור ייפול וכל מה שיוותר מארז טל, בר רפאלי, אסי עזר ולוסי איוב הוא שקופית "סליחה, תקלה" ואיור של נטע ברזילי רוכבת על ניידת שידור.
אבל לא ולא ולא. כבר בשוט הפתיחה שריחף על פני האולם (הלא מלא) היה ברור שהצליח לנו. כלומר להם. כלומר לנו. איזה 'לנו' מדומיין כזה, מהסוג שפורח באירוויזיונים טובים. במשך שלוש שעות, היו גני התערוכה המקום הכי יפה בישראל, גם ברמה החזותית - המסכים עבדו, הנאמברים נראו טוב, התאורה תקתקה, תקלות הסאונד היו מינימליות והקאטים של המצלמות החמיאות למופיעים ולמנחים - אבל גם ברמה הרגשית. כי השיחוק האמיתי של כאן 11 וצוות המפיקים היה בכך שהם הצליחו לתת לאירוויזיון בישראל אופי. הדגש החוזר ונשנה, למשל, לחשיבותה של הקהילה הלהטב"ית בהיסטוריית התחרות הוא לא משהו מובן מאליו.
כן, ברור שהאירוויזיון הומואי, אבל הוא גם אירוע שנודד בין המדינות הכי אלימות ושמרניות באירופה. להראות להם גברים מתנשקים ולהשמיע להם את ההיסטוריה הקווירית של דנה אינטרנשיונל ואסי עזר זו הבנה נכונה מאוד של הקהל הצופה, וגם איתות אדום ובוהק לצופים ברחבי העולם: ישראל היא לא מקום פשוט בשום צורה, אבל היא מלאה גם באנשים מתוקים ונעימים שרוצים לעשות דברים מתוקים ונעימים לאנשים אחרים. זה הכל. אנחנו יותר מסך כל הפעולות הפוליטיות שנעשות בשמנו, ואנחנו רוצים שיכירו גם ביכולת שלנו לעשות טוב. זה מסר מורכב, אבל כזה שהצליח לעבור בצורה יסודית, ושוב - זה לא מובן מאליו.
אגב מתיקות, בואו נדבר איזה מאה שנה על לוסי איוב. לא משנה מי יזכה בשבת, לכולם ברור שהכוכבת האמיתית שנולדה באירוויזיון הזה היא איוב. לא שטל, רפאלי ועזר היו לא טובים, אבל הם מנחים ותיקים ומיומנים שהתמודדו בעבר עם משדרים חיים גדולים (גם אם לא בסדר הגודל הזה). ולוסי, אם לעלות שניה על הסלנג ההומואי, קברה לכולם. גם בגלל אלמנט ההפתעה והאנדרדוגיות, אבל גם כי היא לג'יט היתה טובה מאוד בעבודתה: היא שטה באלגנטיות בין המתמודדים וליהטה בין פרומפטרים בלי טיפת מאמץ; האנגלית שלה היתה אמייזינג והיא נשאה את עצמה בקלילות אלגנטיות שגרמה לך לחשוב "רגע, איך עד כה הפיק של הקריירה שלה היה הגשת סרטון בנושא 'כמה מצחיק זה שבנות הולכות לשירותים, אה??' בפייסבוק של התאגיד?".
ולאור לפיד הכריזמה הבוהק הזה, החווירו גם ענקי טלוויזיה כמו רפאלי, טל ועזר. עזר עוד שילב בכישרון את הפמיליאריות והחוצפה הישראלית שלו במשדר המעונב יחסית, אבל טל ורפאלי היו יכולים הרבה יותר. שוב, לא משום שהם לא יכולים להנחות (נו באמת, מי יגיד שארז טל לא יכול להנחות), אלא כי בשום שלב הם לא מצאו את הקצב המדויק שנדרש כדי להחזיק אירוע בכזה סדר גודל.
כמו כן - וזה שובר את הלב שלי לאלף רסיסים לכתוב את זה - טייכר וזרחוביץ', שסיפקו את הפרשנות לצופי הטלוויזיה של כאן, היו סתמיים להפליא. אפשר רק להניח שאחרי התגובות המורכבות למשדרי חצי הגמר מהשנה שעברה, מישהו מהתאגיד הורה להם למתן מאוד את הביקורת ובכלל, לא לדבר יותר מדי. אבל קאם און, אלה שני מנחים שהיו יכולים להתפוצץ במשדר כזה. היתה שם אישה שנתלתה משוט ברזל עצום בזמן שהיא שרה בקול שנשמע כמו מיקס בין אופרה לקריאה של תנשמת, וכל מה שלטייכר וזרחוביץ' היה לומר על זה הוא "היא על שיפוד". גם בדיחות על גילם הצעיר של המתמודדים נשמעו לעתים תכופות מדי, ובשאר הזמן - דממה. זה היה יכול להיות מצחיק וחינני יותר, וזה לא היה.
וכיוון שבכל זאת מדובר באירוע מוזיקלי, בואו נגיד שמזל גדול הוא שנטע ברזילי ודנה אינטרנשיונל עשויות מ-100% אבק כוכבים, כי השירים שלהן היו החלקים הטובים ביותר באירוע. הביצועים של המתמודדים נעו על הרצף שבין המוזר לשכיח, עם כמה הבלחות מטורללות כמו השירים של פורטוגל ואוסטרליה. ובעצם, גם זו לטובה. הבינוניות המוזיקלית אפשרה למפגן הכוח המאופק הזה לזרוח במלוא עוצמתו. ומתי בפעם האחרונה מישהו אמר על ישראל שהיא משתמשת בכוח מאופק?