2020 לא הייתה שנה פשוטה עבור כולנו. מי מאיתנו - צעירים ומבוגרים - שהיו מחוברים ולו במקצת לעולם החיצון, שמו לב שאירועים דרמטיים ולא פשוטים עוברים על האנושות כולה. יחד עם זאת, זו לא סיבה להיות היסטריים ולהכריז על השנה הזו כגרועה בתולדות האנושות (זוכרים איך ב-1939, כשאדולף היטלר פלש לפולין ופרצה המלחמה האיומה ביותר אי פעם?). ואם חשוב למי מאיתנו להזכיר כמה השנה הזאת הייתה איומה מספיק כדי להפיק על זה ספיישל שלם בנטפליקס, אנא ודאו שהוא לא יהיה משעמם כמו "מוות ל-2020!".
"מוות ל-2020!" הוא סרט טלוויזיה קומי מוקומנטרי (כלומר, שמתחזה לסרט תעודי) שסוקר את מאורעות השנה החולפת, בהפקת צ'רלי ברוקר ואנאבל ג'ונס, יוצרי אנתולוגיית המדע הבדיוני "מראה שחורה", כשבמקרה של ברוקר הוא גם מגיע אחרי שנים בתחום הכתיבה הקומית והסאטירה. זה נשמע הגיוני, בהתחשב בעובדה שרבים הצביעו על כך ש-2020 נראתה כמו פרק של "מראה שחורה". מצד שני, עבור פרויקט קומי זה ליהוק די בעייתי: כמה פעמים יצא לנו לראות פרק של "מראה שחורה" ולהגיב בנחירת צחוק? זאת סדרה שגרמה לרעיון לפיו ראש ממשלה ישכב עם חזיר להיראות כמו משבר לאומי חמור. מישהו היה אמור לזכור שאלו לא האנשים אליהם יש לפנות כשרוצים להצחיק.
הקונספט הבסיסי פשוט. ברוקר וג'ונס ליהקו שחקנים, חלקם כוכבים ידועים ואהובים וחלקם אלמונים עבור הקהל הרחב, שיגלמו מומחים ואזרחים מהשורה שמתארים את מאורעות השנה - מהוויראליות המפתיעה של גרטה תונברג, עד ההפסד של טראמפ בבחירות, כשבאמצע מתעסקים המון בנגיף הזה שמסתובב פה ושם. רשימת המשתתפים, בחלקה הניכר, מכובדת, וכוללת בין השאר את ליסה קודרו, סמואל אל. ג'קסון, יו גרנט, טרייסי אולמן, לזלי ג'ונס, ועוד רבים וטובים.
בדרך כלל, כשנותנים לאנשים מוכשרים לעשות מה שהם יודעים לעשות, לא צריך יותר מדי כדי להפיק תוצאה מוצלחת. ובכל זאת, אם לא נותנים לאותם אנשים מוכשרים לומר משהו מספיק חכם, מעניין או מצחיק, לא משנה כמה הם טובים - התוצאה תהיה, במקרה הטוב, משעממת. ואכן, "מוות ל-2020!" אמנם לא זוועתי כמו השנה שהוא מנסה לסקר, אבל הוא משעמם נורא. אמיתי, באמצע הצפייה לא יכולתי לשאת את המשא, לחצתי על כפתור ה-Pause ופרשתי לשנ"צ. אחרי נמנום קל עד בינוני המשכתי לצפות, אבל זה לא היה קל.
זה לא התוצר הטלוויזיוני הגרוע ביותר שראיתי השנה, אבל "מוות ל-2020!" סובל מבעיה חמורה במיוחד: הוא פשוט לא מצחיק. הפרשנויות הפוליטיות של ברוקר, שכתב את הספיישל, לא מספקות הסתכלות חדשה ומשעשעת על הבחירות בארה"ב - ביידן זקן, טראמפ אידיוט, וזה בערך כל שיש לספיישל לומר על הבחירות האלה, שמעקב מתיש אחריהן בשבוע של ספירת התוצאות היה מבדר יותר מהספיישל עצמו. הפאוזה הדרמטית שנלקחת באמצע הספיישל כדי לדון בהפגנות בעקבות הריגתו של ג'ורג' פלויד לא נותנת לספיישל את התואר "חשוב", אליו הוא בבירור משתוקק. ועל נגיף הקורונה, לו מוקדש חלק ניכר מהספיישל (ובצדק), לא נאמרה מילה אחת חדשה, מעניינת או מצחיקה. כן, אנשים מסתובבים עם מסכות. כן, טראמפ חלה בזה. לא, הוא לא אהב לשים מסכות. זה קרה ליטרלי השנה, כולנו היינו שם, והספיישל הזה לא מחדש דבר לגבי המגפה הארורה הזאת.
נדמה שהטקטיקה הקומית של ברוקר היא באזכורים תרבותיים ובחזרה פתולוגית על בדיחות שלא עובדות טוב במיוחד מלכתחילה. יו גרנט מגלם היסטוריון נפוח שמבלבל בין קטעים מ"משחקי הכס" ו"מלחמת הכוכבים" לאירועים היסטוריים אמיתיים - זה לא מצחיק במיוחד, לא בכתיבה ולא בהגשה של גרנט. ליסה קודרו מגלמת פוליטיקאית שמרנית שאומרת דבר אחד ורגע לאחר מכן מכחישה שאי פעם אמרה אותו - זה עובד אך ורק בגלל שקודרו יכולה לגרום לכל דבר להישמע מצחיק, אבל באמת חבל לראות אותה מבזבזת את זמנה על הטקסטים העבשים האלה. השחקנים עצמם מוצלחים, אבל אין להם עם מה לעבוד. התחושה היא שלא רק זמן הצופה מתבזבז אלא גם זמנם של השחקנים.
עם זאת, יש לומר מילה טובה על כריסטין מיליוטי, שזכורה לחלקנו בתור האמא לה חיכינו כעשור ב"איך פגשתי את אמא", שגם הפציעה השנה בקומדיה הרומנטית החמודה "פאלם ספרינגס" (ללמדכם שקרה לפחות דבר אחד נחמד בשנה הזאת). מיליוטי מגלמת פארודיה על דמות ה"קארן" שלמדנו לשנוא השנה - אשת פרברים אמריקאית, קפוצת-תחת וגזענית שמפיצה קונספירציות שרצות ברשתות החברתיות. מיליוטי קורעת מצחוק אבל גם די מלחיצה. זה היה מצוין ולא היה מספיק מזה.
2020 אכן הייתה שנה לא פשוטה עבור רובנו, אבל אי אפשר לקחת ממנה את העובדה שיצאה בה טלוויזיה מצוינת. רבים מאיתנו לא יצאו מהבית חודשים ארוכים ברציפות, וכל שהיה לנו לעשות, כפי שדמויות רבות ב"מוות ל-2020!" מספרות, היה צפייה רציפה ואינסופית בטלוויזיה (הקורונה הייתה מבאסת, אבל החלק הזה שלה היה דווקא לא רע). הלוואי שהחיסון הבא עלינו לטובה יהיה מה שיעצור את רצף הסגרים המעייף הזה, ונוכל לעסוק בפעילויות אחרות מלבד בינג'ים טלוויזיוניים. אבל גם אם 2021 תביא עלינו עוד סגר ועוד זמן איכות עם המכשיר המרובע שבסלון ביתנו, אני מתחנן בפניכם, ותרו על "מוות ל-2020!". זה לא שווה את זה.