בסרט "מיליון דרכים להתפגר" (במקור "מיליון דרכים למות במערב") מציג סת' מקפרלן כמה עשרות אפשרויות למיתות במערב הפרוע, ממוות בדו קרב יריות ועד שיעול - כי כל אירוע שולי הוא מיתה פוטנציאלי והמוות אינו מחוסר עבודה. זה התחיל כבדיחה פרטית של מקפרלן והתסריטאים באיש משפחה, אבל מהר מאוד הם הבינו שהנוכחות האומניפוטנטית של המוות במערב הפרוע היא נכס קומי. המוות הוא האימה הקמאית של האנושות, והמערב הפרוע במלוא מובן המילה היה המרחב והזמן שבו המוות איים להכות בכל אדם, בכל רגע ובכל אופן.

עבור האחים כהן, שענייני תמותה מעסיקים אותם מאז סרטם הראשון רציחות פשוטות ולאורך כל יצירתם, הדומיננטיות של המוות במערב הפרוע היא הרבה יותר מנכס קומי. זה לא רק פוטנציאל לגאגים על אנשים שנופחים את נשמתם בנסיבות שוליות ובתאונות ביזאריות; זו הזדמנות להציג את המוות בשיאו האכזרי. לא אכזרי משום שהוא אלים בהכרח; אכזרי משום שהוא חסר עקביות, חוקיות ומוסר. זו, כשם סרט אחר של האחים, האכזריות הבלתי-נסבלת של המוות.

המוות הוא גיבורו האלמוני של הבלדה על באסטר סקראגס, סרטם החדש וה-18 במספר של האחים כהן. הוא זה שקושר יחד את הסיפורים המרכיבים את הסרט שעלה החודש (כמעט) ישירות לנטפליקס. האפיזודות של הבלדה מחליפות עלילות, גיבורים ולוקיישנים, אבל בכולן מככב המוות הבלתי נראה, רוכב על סוס (כשם מערבון הספגטי של ג'וליו פטרוני) כמו כל רוצח המוני במערב הפרוע ומפיל חללים מוצדקים כאומללים.

למתוח את החבל

כבר בסיפור הראשון (שעל שמו נקרא הסרט) אפשר להבחין שבהבלדה יש את כל מה שטוב באחים כהן, מהפריימים המוקפדים והיפהפיים (ממצלמתו של ברונו דלבונה) ועד הדיאלוגים השנונים, ובעיקר: השילוב החכם והאפקטיבי בין הומור, מתח ואלימות. המערב הפרוע כבר הוציא מהאחים את אחת מהטובות שביצירותיהם - אומץ אמיתי - אבל הבלדה היא סיפור קצת אחר. ליתר דיוק - שישה סיפורים, שלא חולקים דבר מלבד התמה (ובניגוד למה שפורסם בתחילה בתקשורת האמריקאית, האחים מעולם לא התכוונו לעשות מהבלדה סדרת טלוויזיה). כאן מתגלה היכולת של האחים ליצור דמויות חד-פעמיות ומובחנות כיתרון עצום, שמאפשר להם לספר סיפורים קצרים מבלי להזדקק לבניית דמויות איטית ועדינה.

הפרק הראשון לא מבשר מיד על הנתיב המורבידי שבו עומדים האחים להוביל את גיבוריהם (אם כי כל צופה קולנוע שעוקב אחריהם יודע מיד לאן הסרט הזה דוהר). גיבורו הוא באסטר סקראגס (טים בלייק נלסון, שגילם את אחד מתפקידיו הטובים ביותר באחי, איפה אתה? של האחים), טרובדור חביב ולא מזיק למראה שמתגלה כאקדוחן מופלא ופושע מבוקש. אחרי שהוליכו בטריטוריות דומות את אחד הרוצחים המצמררים בתולדות הקולנוע  אנטון צ'יגור מארץ קשוחה - האחים מובילים בהן כעת את הנגטיב הפוזיטיבי שלו: קאובוי בחליפה לבנה, מזמר, מחייך - וטובח. למרות שזו אחת האפיזודות הרצחניות בסרט, היא גם הקלילה שבהן, מחויכת כמו גיבורה ומעוטרת בשלושה שירים. אפילו הסיום הטרגי לא מחליף את שירו העולז של באסטר בקינה קורעת לב. גם הוא מבין שזו דרכו של העולם, שלא לעולם חוסן, ושגם אגדות מהלכות אינן אלא אפיזודות חולפות. הגיבור הנצחי היחיד הוא המוות.

המוות שהיה שותפו של באסטר בפרק הראשון מתגלה כיריב מתעתע ומתעמר בפרק הבא, בקרבת אלגודונס (כל השמות מופיעים כאן על פי תרגומם העברי בנטפליקס): קאובוי (ג'יימס פרנקו) מסתבך בשוד בנק פשוט לכאורה ומתגלגל לדו-קרב מתיש, חד-צדדי וחסר סיכוי מול המוות שמתעלל בו, מותח פעם אחר פעם את חבל התלייה (לפעמים באופן מילולי ממש) ואז משחרר רק כדי למתוח אותו שוב.

העגלה נוסעת אין עצור

באסטר והשודד לא מצטיירים כנבלים חסרי לב - באסטר הורג רק את מי שמאיים עליו, השודד לא מתכוון לפגוע באיש - אבל הם פורעי חוק שראויים לגורלם, לכאורה, שהרי סוף גנב לתלייה. את זה אי אפשר להגיד על גיבור הפרק הרביעי, הקניון המוזהב (אין קשר לראשל"צ) - איש עמל עקשן ואמביציוזי (טום ווייטס הנהדר) שהופך את האדמה פשוטו כמשמעו כדי להתפרנס, רק כדי לגלות שמישהו אחר עוקב אחריו במטרה לחסוך מעצמו את הטרחה.

זה היה יכול להיות סיפור גניבה פשוט - "נתת לי לעשות את כל העבודה וירית בי בגב", צועק מחפש הזהב בכעס ואפילו בעלבון - אלמלא היו האחים משחילים לתוכו אנקדוטה קטנה שבה אותו מחפש חומד ביצי ציפור. הוא מבקש לגנוב בתחילה את כל הביצים, אבל כשהוא מבחין בינשוף שמתבונן בו (בצהרי היום, ללמדנו שמדובר באירוע חריג בעל משמעות סימבולית) הוא מחזיר אותן לקן - ובכל זאת משאיר לעצמו אחת. במה מותר גנב ביצים מגנב זהב? ובמה מותר האדם הפולש לשמורת טבע בתולית וכורה בה בורות מזה שמזנב בעקבותיו? גורלו של מחפש הזהב (ששונה מזה של כמעט כל גיבורי האפיזודות האחרות) מלמד שלאחים כהן אין תשובה חד-משמעית. מסתבר שכמו חלמון במחבת, גם המוסר במערב הפרוע הוא מושג נזיל שעלול להתפרק בכל רגע.

טון קודר הרבה יותר מלווה את שלושת הפרקים האחרים בסרט. הנערה שכעסה (בהשראת סיפור של סטיוארט אדוארד ווייט), הארוכה שבאפיזודות, מלווה מסע עגלות שוורים לאורגון שמתחיל במוות ומסתיים במוות. המוות פורש כאן את כל ארגז הכלים שלו: מכוון ומקרי, צפוי ופתאומי, המוני וממוקד, בלתי נמנע ומיותר. אבל למרות שהוא קובר את סיפור האהבה, הוא לא מצליח לעצור את הדחף האנושי להמשיך הלאה. גם בסיומו של הפרק, העגלות נוסעות אין עצור.

עגלה שלא עוצרת עומדת גם במרכזה של האפיזודה האחרונה, שבה חמישה נוסעים בפריסה רב-לאומית עושים את דרכם לעיירה פורט מורגן, במסע קצר אל תוך הלילה שהוא אלגוריה מובהקת למסע האנושי מהחיים אל המוות (סגנונית, הסרט כולו עושה את המסע הזה בטון שהולך ומתקדר). כל הסימנים נמצאים שם: גופה במטען, צמד בריטי שעובד בעסקי המוות, רַכָּב שפניו נסתרות ואוזניו אטומות, כרכרה שאי אפשר לעצור ויעד סופי מצמרר שמתיימר להיות מלון - אבל כזה שמציע את המנוחה האחרונה. זהו סרט אימה קצר, אבל כזה שלא "מתגמל" את צופיו בגוויות. באופן אירוני, זו האפיזודה היחידה שבה המוות לא מותיר את חותמו על המסך, אבל הוא נח עליה כמו הגופה על הגג. בשלב הזה - אחרי חמישה פרקים שבהם ניקב מצחים, שבר מפרקות וריטש גרונות - כבר ברור לנו שהמוות כאן איתנו. הוא מוביל את הכרכרה הזאת ואי אפשר לעצור אותו.

ואתם אומרים שירה?

הסיפור המעניין ביותר (וגם זה שמקפיץ את הסרט למדרגת ה"מעולה" אחרי שני פרקי הפתיחה החביבים-ולא-יותר) הוא השלישי, מקור פרנסה. במרכזו עומדת מערכת היחסים בין אמרגן (ליאם ניסן) ואמן (הארי מלינג, נוגע ללב כפי שלא הייתם מאמינים שדאדלי מהארי פוטר יכול להיות) – צעיר נטול גפיים שמציג קטעי ספרות והיסטוריה קלאסיים ברחבי המערב הפרוע, בעיירות ספר נידחות ובפני אנשים שכנראה מעולם לא שמעו על שייקספיר ופרסי ביש שלי, ובכל זאת יושבים בלילה מושלג ומקשיבים לפואמות. בניגוד לכל הגיבורים האחרים, זה גיבור "טוב" באמת, כזה שלא עשה רע לאיש, וגם לא לציפור. הוא אפילו לא שלח כלב אל מותו. אבל תמימותו לא מונעת ממנו לחלוק בגורלם של הגיבורים המפוקפקים שקדמו לו, ונכותו היא שמאפשרת לאותו גורל להתממש.

לבד מהיותה אפיזודה מכמירת לב, היא גם היחידה שבה האחים כהן פוסעים אל מחוץ לעולם המושגים האוניברסלי של חיים ומוות ומדברים על מה שהם עושים כאן: אמנות. הם לא מדברים רק על העולם שבו מתרחש "הבלדה", אלא גם על העולם שבו נוצר "הבלדה". המערב הפרוע, שאיפשר להם להציג לאורך הסרט את פניו הרבות של המוות, הוא גם זה שמאפשר להם לנסח כאן אמירה בוטה וחריפה נגד תעשיית הבידור. התעשייה הזאת, על פי "מקור פרנסה", השתנתה במהלך השנים פחות משחשבנו, וכך גם טעם הקהל שעל פיו היא מתיישרת; אנשים מסוגלים להתייצב מול היצירה התרבותית העמוקה והמאתגרת, אבל כשתוצג בפניהם אטרקציה בידורית אסקפיסטית הם יצביעו ברגליים. למזלם של האמנים בני זמננו, הם בני זמננו. במערב הפרוע, מזכירים האחים, היה גורלם אכזרי הרבה יותר.

העימות התרבותי הזה מרחף מעל הסרט כפי שהמוות מלווה את גיבוריו. זה הרי לא רק "סרטם החדש של האחים כהן" – זה "סרטם החדש של האחים כהן בנטפליקס". האחים כמעט לא הסתירו בראיונות שנערכו עימם את העובדה שהיו רוצים לראות את הסרט מוצג בבתי הקולנוע (הוא זכה לתפוצה מצומצמת בארה"ב לפני עלייתו לנטפליקס). הוא אכן מצדיק זאת; הקולנוע עם המסך הענק הוא המדיום המתבקש לסרטים שמבקשים להציב אדם קטן בסְפָר העצום, והוא תמיד היה מקומו הטבעי של המערבון. כל זה נכון שבעתיים להבלדה, שיש בו פריימים שפשוט זועקים לקנבס הראוי להם.

אבל האחים כהן אפילו לא הלכו לאולפן גדול עם הבלדה מכיוון שהניחו שאף אולפן לא ישקיע בסרט כזה. נטפליקס היתה ברירת המחדל שלהם. "העניין העיקרי הוא שהם (נטפליקס - נ"ש) האנשים שמשקיעים כסף בסרטים שהם לא סרטי קומיקס של מארוול ופרנצ'ייזים של אקשן, שזה פחות או יותר מה שהאולפנים עושים עכשיו", הסביר ג'ואל כהן בראיון ל"לוס אנג'לס טיימס". כמו האמן שנדחק מהבמה המרכזית של העיירה על ידי תרנגולת שיודעת לפתור תרגילים בחשבון, כך האמנים כהן נדחקו מהקולנוע על ידי גיבורי על שיודעים לירות קורי עכביש מכף היד.

אבל אמנים במאה ה-21 לא מתים. הם פשוט הולכים לנטפליקס.