ישנן מעט מאוד סדרות שהדעה הציבורית עליהן כמעט ומתעצבת עוד לפני שפריים אחד שודר, והעונה השלישית של "סיפור פשע אמריקאי" היא בדיוק מהסוג הזה. בשנים האחרונות הולך וגובר השיח סביב האופן בו התקשורת - ואיתה גם הקהל - טיפל בנשים צעירות בשנות התשעים והאלפיים, והעולם כולו מכה על חטא. זה היה רק עניין של זמן עד שיגיע תורה של מוניקה לווינסקי, שהרומן שלה עם הנשיא ביל קלינטון נחשף על ידי לינדה טריפ, מי שהעמידה פנים שהיא חברה קרובה שלה אבל הקליטה את השיחות ביניהן בסתר.
לווינסקי לא הייתה קורבן להטרדה מינית, כך שבטוח שגם כיום, בעולם שהוא עדיין מיזוגיני, היא הייתה נתקלת בתגובות מבזות. אבל בשנות התשעים התגובה הייתה קיצונית. היא הפכה בין לילה לפאנץ' ליין, כשהעיתונות ותוכניות הלייט נייט עושות מטעמים מהקשר בינה לבין הנשיא, עם התמקדות מרושעת במשקל שלה ובאותה שמלה מוכתמת ידועה לשמצה.
נחזור רגע לעניין הדעה הציבורית המוקדמת - ל"סיפור פשע אמריקאי" יש היסטוריה נפלאה של טיפול בדמויות. בעונה הראשונה כולם דיברו על מה שריאן מרפי ושרה פולסון עשו עבור מרשה קלארק, התובעת במשפט של או ג'יי סימפסון שגם היא, בדומה ללווינסקי, סבלה מבריונות סקסיסטית מכל כיוון. אפילו אנדרו קונאנן, הרוצח הנתעב מהעונה השנייה על ורסאצ'ה, זכה לטיפול אנושי ורגיש בהופעה המופתית של דארן כריס.
אם כך, "סיפור פשע אמריקאי: מוניקה לווינסקי" אמור להציע טיפול דומה בדמותה של לווינסקי, שגם מעורבת בסדרה כמפיקה. עוד לפני הצפייה, ברור היה שהאופן בו הסיפור שלה ושל קלינטון הוצג בזמן אמת ראוי לתיקון, ושהמתמחה בת ה-22 שהתאהבה באיש החזק ביותר בארה"ב היא קורבן לא רק של היחסים הבינאישיים ביניהם, אלא גם של לינדה טריפ, של השחיתות הוושינגטונית ושל התקשורת האמריקאית, שקרעה אותה לגזרים ללא רחמים.
עכשיו, הכניסו את כל הקלישאות הקיימות על ציפיות. כי במקום להיות הגאולה של מוניקה לווינסקי, העונה החדשה של "סיפור פשע אמריקאי" פשוט לא עובדת, ויש לכך שתי סיבות אפשריות. הסיבה הראשונה היא הליהוק של שתי הדמויות הראשיות: שרה פולסון בחליפת שומן היא פדיחה שכבר טופלה היטב ברשתות החברתיות, ולכן לא צריך להרחיב עליה. אבל מעבר לחוסר הנוחות לצפות בה בתוך חליפת השומן, דמותה של לינדה טריפ מוצגת בסדרה כנטולת ניואנסים. היא הנבלית של הסיפור, וזהו. שם זה נגמר.
כשביני פלדשטיין האהובה לוהקה לתפקיד של לווינסקי, כולם הריעו, אבל בפועל עדיף לצפות ב-Ted Talk של לווינסקי עצמה כדי לקבל תמונה טובה יותר של מי היא הייתה אז ומה היא עברה. פלדשטיין היא אישה מתוקה, אבל אולי קצת יותר מדי בתפקיד הזה. מוניקה עוברת לא סתם כתמימה, אלא כחלשה וילדותית, וקשה מאוד לפתח אמפתיה כלפי הדמות שלה, בעוד במציאות לווינסקי שוברת את הלב כשהיא מדברת על מה שעברה.
זה גם מוביל לסיבה השנייה: נראה שהמעורבות של לווינסקי, שאמורה הייתה לרומם את הסדרה בכך שהיא הביאה את האמת מאחורי הקלעים, רק פגעה בה. כיום, כשכבר ברור שלווינסקי הייתה קורבן בסיפור הזה, אין צורך להציג אותה כנאיבית באופן קיצוני ומעושה. מוניקה הטלוויזיונית היא משעממת ולא סקסית, בעוד מוניקה האמיתית בהחלט כן, והכימיה בין פלדשטיין לקלייב אוון, שמגלם את קלינטון - אפסית.
אפשר להבין למה לווינסקי לא רצתה שהסדרה תציג אותה כיצור מיני - בדיוק התדמית ממנה היא ניסתה לברוח - אבל החששות שכנראה עדיין קיימים אצלה בנוגע לדעת הקהל מפריעים לספר את הסיפור של הרומן הזה ולהראות גם את התשוקה שהייתה בו, ולא רק את הניצול.
אבל לא הכל רע - כשמוניקה, לינדה או ביל לא מופיעים על המסך, מדובר בעונה מוצלחת מאוד שמהדהדת את העונה הראשונה. אנלי אשפורד, שמגלמת כאן את פולה ג'ונס, עושה עבודה לא פחות ממרהיבה, ויוצאת כמנצחת הגדולה של הסדרה, למרות זמן מסך קצר יחסית לפלדשטיין ופולסון. לא מזיק גם שהיא חולקת הרבה מהסצנות שלה עם ג'ודית לייט, האישה שפשוט לא מסוגלת לפספס. הופעת משנה נוספת שבולטת היא זו של בילי אייכנר, שמצוין בתור העיתונאי מאט דראדג'.
התוצאה הסופית היא לא רעה, ובהחלט עושה את העבודה של הארת השערורייה כולה באור אחר, אבל אם משווים אותה לעונה הראשונה והמעולה של "סיפור פשע אמריקאי" או לציפיות שהיו מהעונה השלישית הזאת, היא פשוט לא עומדת בסטנדרטים. היא עדיין חשובה, כמובן, אבל אי אפשר שלא להרגיש תחושה של החמצה ופספוס של מה שאמור היה להיות אירוע טלוויזיוני מהסוג המדהים.