אם בודקים, רואים שרוב הסופרים והמשוררים המכובדים ביותר בתרבות הישראלית חילטרו בכתיבה לילדים. יורם קניוק, מאיר שלו, חיים נחמן ביאליק, נתן אלתרמן, לאה גולדברג, וכמובן שגם דויד גרוסמן: כל אלה ידעו שעם כל הכבוד לספרים עבי כרס ושירים שוברי לב, הקהל שבאמת יזכור להם חסד יהיה בנות ובני הגיל הרך. במובן הזה, "מדרסה" היא המשך מרשים של אותה המסורת. זוהי אולי הסדרה החדשה של כאן חינוכית ומכאן 33, אבל זו למעשה פשוט הסדרה החדשה של סייד קשוע, אחד הסופרים והתסריטאים הבולטים שקמו בישראל בעשורים האחרונים. סדרת תיכון עם נערים מבולבלים רומנטית ומורים בשוק, אבל באותה מידה סדרה שנראית כמו חלק מגוף העבודה של קשוע, שכולל את הסדרות "עבודה ערבית" ו"התסריטאי" ואת הסרט "ערבים רוקדים".
זהו סיפורו של בית ספר דו-לשוני שבו לומדים מכיתה א' ועד י"ב יהודים וערבים ביחד, אחד לצד השני. ובהתאם לכללי הז'אנר, אנחנו מכירים אותו לראשונה מנקודת המבט של תלמיד חדש: חאלד (ליר עיסא), בחור צעיר שעובר לירושלים אחרי שאביו קיבל עבודה חדשה בהדסה, וצריך להתמודד עם בית הספר החדש והתמוה הזה, שבו בכל כיתה יש שני מורים שמדברים בעברית ובערבית. למרבה המזל, הוא גם פוגש את שירה (שירה יוסף), עלמה צעירה שמוצאת חן בעיניו – ולרוע המזל, היא דווקא יהודייה. עוד אנחנו פוגשים את איתן (רועי בר נתן), מורה צעיר מוכה אשמה יהודית-פריבילגית שנתקע עם אחיינית בעייתית תחת אחריותו (אמה אלפי), ואימאן (יארא אזרייק), מורה צעירה שמנסה להתנתק מהשיפוטיות השמרנית של משפחתה. בנוסף, נכיר גם מנאר (ואלרי חמאתי), התלמידה השקדנית עם הראש הליברלי, את מאור המצחיקן, את לובנא שמגלה מחדש את קרבתה לאסלאם, ועוד גלריית דמויות מכל הספקטרום היהודי-ערבי המייאש והמשעשע.
כאמור, יותר משזו סדרת נוער נאורה זו סדרה של סייד קשוע. המיקום הוא בית ספר, הגיבורים הם ילדים ונערים צעירים ואין פה אף אזכור לסקס וסמים, וגם אלימות קלה שבקלות לא נצפתה בפרקים שנשלחו מראש לביקורת. אבל ההומור עדיין נוקב ונכנס בכולם בלי לקחת שבויים: ביהודים שהגזענות יוצאת להם מכל היומרה לליברליות, בערבים שהכבוד והמסורת הם עבורם תירוץ לאכול לבתם הבכורה את הראש. לקשוע תמיד הייתה שפה משלו, והיא נוכחת גם כשהוא מדבר באמצעותה לילדים, בלי להנמיך את הרמה ובלי להעמיד פנים שאי אפשר להבין ביקורת פוליטית (ובפרק הטוב ביותר שנשלח מהסדרה, גם בדיחות שואה) כבר בגיל 12.
זה מרשים עד שזה נהיה לדידקטי. יש משהו מיותר בתלונות על דידקטיות בסדרה של החינוכית: זאת אשכרה מטרת הערוץ, לחנך. אבל לעיתים המסר – שאינו מורכב יותר מ"יחסי יהודים-ערבים בישראל זה עניין מסובך מאוד ולא נעים לאף אחד" – מועבר לנו בישירות שמוותרת על כל יומרה לעידון או אלגנטיות. ברגעיה החלשים יותר, "מדרסה" מרגישה כמו שיעור אזרחות מגניב מאוד, ולא כמו סדרה שמספרת סיפור אנושי. השחקנים (הצעירים ורוב המבוגרים) עושים עבודה מצוינת רוב הזמן, מבהירים שאינם כלים להעברת מסר אלא אנשים מורכבים ומצחיקים מאוד, כשהמצטיינים הם ליר עיסא (הבן של נורמן ובחור מוכשר גם בפני עצמו), שהופך את חאלד לדמות חביבה, מעניינת ומורכבת יותר מהתיכוניסט המאגניב הבסיסי, ורובא בלאל עספור שמגלמת את אמו – ותמיד כיף לראות את עספור, אחת השחקניות הטובות ביותר שפועלות בישראל.
לא תמיד היא קולעת. הצילום הכמו-תיעודי ורווי הזומים מציק יותר משהוא מועיל, וקצת חבל לראות סדרה שלכאורה מתרחשת בירושלים בלי לראות אף רמז לירושלמיות מצד הדמויות והלוקיישנים. ובנוסף, חל מיצוי מסוים מפסקול מוזיקלי קצבי יתר על המידה, שמנסה להבהיר לנו שכל מה שקורה כאן בעצם מאוד מגניב וצעיר. אם בעונה הראשונה של "המפקדת" זה היה מרענן, בעונה השנייה זה כבר התחיל להציק, ועכשיו עולה התחושה שיש זליגה של המגמה הזאת לעוד סדרות של כאן – כמו "מדרסה". זה לא מונע מהסדרה להיות אירוע טלוויזיוני מוצלח בסך הכל, אבל עוד דיוק בנושאים האלה (ואולי ניכוי של סצנות מחנכות יותר לכאן או לכאן) היה יכול באמת לשים אותה לצד הסדרות הגדולות שקשוע כתב.