לאחרונה פורסם כי מתוכנן רימייק ל"עמוק באדמה", והאמת שחבל. לא רק כי חידושים הם דבר מתועב - אלא כי יצירת המופת הזאת, על חמש עונותיה, הציגה לנו את הסיום היפה ביותר שנראה בטלוויזיה, שכל פתיחה מחדש שלה תהיה לא פחות מעוול. "עמוק באדמה" עקבה אחרי משפחת פישר, שבבעלותה בית לוויות בקליפורניה. היא נוצרה על ידי אלן בול ("דם אמיתי") ובין כותביה אפשר למצוא גם את ג'ואי סולוויי, לשעבר ג'יל סולוויי ("טרנספרנט"). הסדרה שרדה חמש עונות (ו-63 פרקים). כל פרק נפתח במוות, לעתים גם נסגר עם אחד, אבל בין לבין הדמויות בה חיו מאוד.
עברנו עם בני משפחת פישר לא מעט - אהבה וגיל התבגרות ויציאה מהארון, כל זה תוך ניהול עסק בית הלוויות שלהם וניהול שיחות, יפות ועמוקות, עם אנשים מתים. זו סדרה שההיקשרות שהיא יוצרת בין הצופים לדמויות - נייט דיוויד, קלייר, רות - היא אחת העזות שנחוו עם סדרת טלוויזיה. פרק הסיום שלה, 75 דקות של שברון לב, נחשב עד היום לפרק הסיום הטלוויזיוני הטוב מכולם, גם הסיקוונס האחרון שלו שבו, על רקע שיר של סיה, אנחנו מגלים איך כל דמות בסדרה עומדת למות.
למרות המיקום הביתי והמשפחתי, "עמוק באדמה" מעולם לא תויגה כסבונית או "נשית" ותמיד הוערכה כשווה בין שווים בין יתר סדרות תור הזהב. אה כן, היא חלק ממה שמכונה בעייפות "תור הזהב הטלוויזיוני". היא גם חלק ממה שמגדיר את HBO. "זה לא טלוויזיה זה HBO"? אז עמוק באדמה אחראית לזה. אבל הייחוד שבה הוא שבניגוד למרבית סדרות תור הזהב, אין במרכזה גבר בודד, סוער, מתחבט, מיוסר ומורכב, אלא משפחה. משפחה גדולה ויפה, אנסמבל של דמויות סוערות ומורכבות שבה הנשים מדהימות ומעניינות לא פחות מהגברים.
זאת הייתה הסדרה שהזכירה לנו שאין דבר מעניין ועמוק יותר מהתסבוכת האיומה שהיא משפחה. היא לא הישירה מבט רק אל עבר המוות - קונספט שאנחנו מעדיפים להתעלם ממנו בטלוויזיה ובמציאות - אלא גם אל עבר החיים ומה אנחנו עושים איתם. זאת הייתה סדרה יפהפייה, חכמה ושוברת לב ומי שצפה בה בזמן אמת סיים אותה ממוטט אבל גם מלא בתקווה, כמו שרק טלוויזיה גדולה באמת יודעת לעשות.