יש משהו רעיל ביחס שלנו ל"הפמליה" בזמן אמת. היא נתפסה ככיף לא מחייב, סדרה שצורכים כמו פופקורן. זמן כיף עם חבורת טמבלים ששיחק להם המזל ונהיו החברים הכי טובים של הכוכב הכי גדול בהוליווד. וינסנט צ'ייס הוא נער שכונות יפיוף מקווינס שנהיה למובי-סטאר אמיתי, והוא לקח את חברי הילדות שלו איתו להרפתקה ההוליוודית הזאת כחלק מהפמליה האישית שלו. אז זה היה צחוקים. היום אנחנו לכאורה חכמים יותר. כך, כמובן, יש לקוות.
אי אפשר לקחת מ"הפמליה" את העובדה שהיא הייתה מבט כיפי, לא מתפשר (רוב הזמן) ויחסית-ריאליסטי על הסצנה ההוליוודית. היא עדיין מבדרת, גם בצפייה לאחור, אבל מי שלמד בעשור וקצת האחרונים ביטויים חיוניים כמו "אזהרת טריגר", "גבריות רעילה", "ייצוג מבזה" ו"איכס, למה הם מדברים ככה?" יכול להסתכל על "הפמליה" גם כמוצג ארכיאולוגי: סדרה על גברים שמשוכנעים שהעולם שייך להם, ועולם שמתנהג כאילו הם צודקים.
ראינו כמה מהר ורע התיישנה "הפמליה" כשהסדרה הפכה לסרט קולנוע. ומה שהיה נסבל ואפילו מענג במנות קצובות של 20 דקות היה איום ונורא, דבילי, לא-מצחיק ודי מבחיל ב-100 דקות. יוצר הסדרה ביים, צוות השחקנים הקבוע כולו התגייס לשיבה החגיגית, אבל הזמן עבר. אריק, המנהל האישי של וינס, כבר לא נראה כאי של שפיות באמצע חבורה של חיים בסרט, אלא כדושבאג שטועה לחשוב שהוא בחור טוב; הניתוק מהמציאות של ג'וני, אחיו של וינס, הפסיק להצחיק; טרטל הרגיש כמו סרח עודף.
הטרגדיה הקשה ביותר היא זאת של ארי, הסוכן עם השפה הססגונית והמטונפת שניהל את הקריירה של וינס כמבצע צה"לי וקיצי. ההופעה של ג'רמי פיבן נראתה בהתחלה כמו מופע ענק של גבר שיודע איך להפוך מונולוגים שטופי-קללות לשירה צרופה. כיום, הוא נראה כמו מופע דראג של בוס מהגיהינום. אם מסתכלים לאחור על "הפמליה", הכיף עדיין שם והזוהר ההוליוודי עדיין עובד, אבל המהפכות התרבותיות והחברתיות שהתרחשו בעשורים שחלפו מאז שווינס שבר קופות בתור אקווה-מן גורמות לסדרה הזאת להיראות כמו משהו שגם אז היה אמור להיות לא-סבבה.