"פיסטול" ("Pistol"), סדרת הדרמה החדשה של רשת FX והולו שעלתה השבוע בדיסני+, היא שילוב בין "היי סקול מיוזיקל", "שנות הירח" ו"מעבר ליקום". אם זה נשמע לכם כמו שילוב מוצלח: 1. מה הבעיה שלכם? 2. ככה לא עושים טלוויזיה על פאנק.
המיני-סדרה, שנוצרה על ידי קרייג פירס ובוימה על ידי דני בויל ("טריינספוטינג", "127 שעות"), מבוססת על האוטוביוגרפיה של סטיב ג'ונס - גיטריסט להקת הסקס פיסטולס, שהייתה מובילת מהפכת הפאנק בבריטניה של אמצע שנות ה-70. ג'ונס (טובי וואלאס), שאמא שלו מתנכרת אליו ובן זוגה מתעלל בו, נזרק מהבית. הוא מוצא נחמה בחנות "סקס" בבעלותם של ויויאן ווסטווד (טלולה ריילי) ומלקולם מקלארן (תומאס סאנגסטר, "גמביט המלכה", "משחקי הכס"). מקלארן רואה בג'ונס פוטנציאל ולוקח אותו ואת הלהקה שלו תחת חסותו. עם כמה תוספות ושינויים - נולדת להקת הסקס פיסטולס.
במשך ששת פרקיה "פיסטול" מאכילה את הצופים בכפית באופן הכי מילולי שיש: הדמויות לא מפסיקות לציין בכל הזדמנות אפשרית שהן עושות מהפכה. ככה, בלי שום סאבטקסט ובלי לתת לפעולות המהפכניות שלהן לדבר בעד עצמן. והיא גם עמוסה בקלישאות: שימוש יתר בקטעי ארכיון, פלאשבקים לילדות הנוראית של ג'ונס, ושיר אחרי שיר אחרי שיר. נכון, מוזר להתלונן על שימוש מוגזם במוזיקה בסדרה על להקה, אבל הדבר מעיד על הבעיה העיקרית של "פיסטול" - התוצר הסופי נראה כמו הכלאה בין קליפ למחזמר. אמנם אחד מושקע במיוחד, מסוגנן להרשים, מבויים להפליא ומצולם היטב, אך בסופו של דבר, קליפ-מחזמר.
נדמה שהקו המנחה לכתיבת התסריט היה ערך הוויקיפדיה של הלהקה, בשילוב ניסיון להשיב על שאלות נפוצות מגוגל. למה קוראים להם הסקס פיסטולס? מה מקור שמו של סיד וישס? איך זכה הסולן ג'ון ליידון לכינוי ג'וני רוטן? אולי היוצרים הרגישו שאם לא יספקו מענה לכל אלו, הקהל לא יהיה מרוצה. לכן גם ההמצאות פרי מוחם נראות כמו "פאן-פאקטס" שמבקשות שנגגל אותן בסיום הפרק כדי לבדוק אם הן קרו באמת. כך, למשל, יצאתי לחיפוש ברשת אחר הופעה ספציפית שבה הלהקה והקהל ירקו בכמויות מסחריות זו על זה (סצינה שבוודאי היה מסוכן במיוחד לצלם בקורונה). לפי האינטרנט בהופעות היו יריקות, השלכת כיסאות, וכמובן פוגו, אבל לא היה מקרה כמו זה שתואר. זה לא מנע ממני להמשיך לוודא לעייפה כל פרט יוצא דופן.
ההתאבססות הזאת היא לא בגלל האישיות שלי, אלא בגלל פאק בייצור. כשהעלילה לא מונעת מרצונות ומאוויים של הדמויות, קשה להזדהות איתן ועם הסיפור, וזה בא לידי ביטוי גם בטקסט. הדיאלוג נשמע כמו תסריט של מחזמר: הדמויות לא אומרות הרבה; וכשהן כבר מדברות, זה תמיד במשפטים בומבסטיים. מתקיים שיח קצר, בסיומו הן יורות משהו על כאוס, הרס, ואנרכיה, וברקע מתחיל להתנגן השיר הבא. למשל לפני שהסקס פיסטולס עולים להופיע בקולג' לאמנות, וג'ונס הלחוץ רץ החוצה להקיא. כריסי היינד (סידני צ'נדלר), שנמצאת שם במקרה, מעשנת סיגריה. "אני מניח שכבר לא נזדיין", הוא זורק לעברה, והיא משיבה לו בשיא הרצינות: "לך תזיין את המוזיקה". ג'ונס, למרות התדמית, הוא ילד טוב, עושה מה שאומרים לו - וחוזר פנימה מלא מוטיבציה. אני מתקשה לדמיין את אחד ממציאי הפאנק משיב למשפט כזה במשהו שהוא לא לזרוק עליה כיסא.
אם לנסות ולהיות קצת יותר סלחנית בפרשנות שלי, אפשר לומר שהנ"ל היא דרך ליצור ניכור, מושג שדווקא יכול ללכת יד ביד עם תרבות הפאנק בכלל ועם הסקס פיסטולס בפרט, שאלימות כמו גם האדישות כלפיה היו חלק בלתי נפרד מצורת הביטוי שלהם. אלא שהניכור בסדרה הוא תוצר לוואי של ניקיון. "פיסטול" עשויה לעילא, או פשוט עשויה. במקום לצפות בה ולהריח את השתן ברחובות, את הבירה מהבל הפה, את הזיעה של הג'אנקיז, ואת הזעם של הצעירים הבריטיים - צופים בה ומריחים מאמץ. וזה הכי לא פאנק שיש.
נשמע כמו אוי אוי אוי
כשעלתה הסדרה לשידור בחו"ל, התראיין לניו יורק טיימס בון, השחקן שמגלם את רוטן. כותרת הכתבה הייתה: "להפוך לג'וני רוטן, כשג'ון ליידון היה מעדיף שלא". כותרת המשנה: "אנסון בון עבר תהליך מפרך כדי לגלם את כוכב הפאנק ב'פיסטול', למרות שהכוכב עצמו לא רצה שום קשר לפרויקט". רציתי להגיב ב"אוי אוי אוי", אבל התאפקתי והמשכתי לקרוא. זה לא נגמר שם.
הפסקה הראשונה של הכתבה נפתחה במילים "אנסון בון נתן הכל כששיחק את ג'וני רוטן, כולל את השן קדמית שלו", והמשיכה לתאר את הפגיעות הפיזיות והחבלות שספג במהלך הצילומים: הוא שבר את עצם הזנב כשנפל על מערכת תופים; פרק את הלסת כששר בהתלהבות; בילה כמה שעות ביום שפוף כדי לחקות את היציבה של המוזיקאי, ובשל כך סובל מכאבי גב עד היום. עכשיו כבר אפשר לומר "אוי אוי אוי".
הכתבה ממשיכה ומספרת איך בון שלח סרטון אודישן שבו הוא "ממש הלך על זה", כמו שאמרו ההורים שלו, הקליט את עצמו שר את "Eighteen" כשמקל לניקוי שירותים בידו, והתקבל. היות והשחקן הכיר רק את הלהיטים "God Save the Queen" ו-"Anarchy in the U.K", בון הבין שכדי להכנס לדמות הוא צריך לעשות עבודה. "תהליך המחקר של בון היה קפדני", מתואר בכתבה. "הוא קרא את 'Lonely Boy' (האוטוביוגרפיה של סטיב ג'ונס, ע.ש), כמו גם את ספרה של ג'ורדן מוני. בנוסף, בון יצר במחשב הנייד שלו את מה שהוא כינה 'מוזיאון רוטן', אליו אסף תמונות, סרטונים ותרשימים של חייו של רוטן כדי לעקוב אחר דרכו מילד ביישן לאמן פאנק מפורסם".
אין לי הכשרה אקדמאית במשחק, רק הכשרה תיכונית. אך זו, יחד עם הכשרתי כעורכת וכתבת, מספיקות לי כדי לסכם את הכתבה בחמש מילים: בון עשה את העבודה שלו. אני לא מצטטת ממנה כדי להשפיל אף אחד, אני משתמשת בה כדי להעביר נקודה והיא: קשה לעשות פאנק עם האמצעים של היום, פשוט כי יש יותר מדי אמצעים. לכן קריאה על התהליך ה-הו-כה-מורכב שעבר השחקן הצעיר כדי לגלם את דמותו של רוטן, בכתבה מפרגנת שנועדה לקדם את הסדרה בעיתון הכי שווה בעולם בערך, מחייבת תגובה בסגנון: "הרשו לי לגחך", פלוס שילוב ידיים, פלוס גלגול עיניים, פלוס נחירת בוז.
יש ב"פיסטול" סיפור על צעירים ממעמד הפועלים בלונדון של שנות ה-70, שאת זעקתם הנואשת ביטאו באמצעות שימוש בסמים, שתיית אלכוהול, אלימות, שחרור מיני, אופנה אקסצנטרית ומעל הכל במוזיקה שהייתה כל כולה בעיטה בממסד. או סתם בעיטה. זה דבר שאי אפשר לספר באמצעים פריבילגיים. כלומר, זה אפשרי, אבל התוצאה תהיה לא מגניבה עד מעוררת קרינג'. פאנק זה ללהק נון-אקטורס ולא שחקני שמנת שגדלו בתעשייה (כמו מייזי וויליאמס מ"משחקי הכס"), פאנק זה לצלם בפילם ולא לשים פילטר בשלב העריכה, פאנק זה לשלב חומרים מהסלאמס של לונדון בימינו ולא לעשות תנועות מצלמה של דוקו על סטים מפוארים. אבל כל אלו הם לא משהו שהיינו מצפים לראות בהפקה של FX שמשודרת בדיסני+.
ליידון, הלא הוא רוטן, לא הסכים להשתתף בפרויקט. הוא אף סירב לתת אישור לשימוש במוזיקה של הלהקה בסדרה. אך ג'ונס וקוק ערערו על כך בבית המשפט העליון, וליידון הפסיד במאבק. למרות שלא ראה את הסדרה, הספיק לו לראות את הטריילר. "זה קריוקי, באמת", אמר בתגובה. "הקולות שלהם, איך שהם מדברים, זה נשמע כמו חבורה של ילדי עשירים". יותר מהכל, הסולן לשעבר התאכזב מחבריו ללהקה. בריאיון לגרדיאן סיפר כי הוא כועס במיוחד על כך שהסקס פיסטולס נטשה את הלך הרוח האנטי-ממסדי שלה כדי לשתף פעולה עם דיסני. "הדבר היחיד בעל ערך בחיים שלנו, ואתם מוזילים את זה כדי להרוויח עוד כמה שטרות?", הוא אמר, "זה נוגד את כל מה שאי פעם האמנו בו".