"מאפס", הסדרה החדשה של נטפליקס, הפכה למדוברת מאוד די מהר: אולי זה בגלל השמות הגדולים (זואי סלדנה מככבת, ריס ווית'רספון היא אחת המפיקות), אולי זה בגלל הכמיהה של ההמון לרומנטיקה - אבל כך או כך, היא התברגה בראש רשימת הסדרות הנצפות ביותר כרגע של ענקית הסטרימינג. מסקרן בהחלט, אז כמובן שניגשתי לצפות.
מודה ומתוודה: לא צפיתי בטריילר של "מאפס" לפני שלחצתי פליי על הפרק הראשון. כן קראתי את תקציר הסדרה שסיפקה נטפליקס – בתרגום חופשי, "אמנית מתאהבת בשף באיטליה ויוצאת למסע משנה חיים של אהבה, אובדן, חוסן ותקווה בין תרבויות ומדינות". התמונה הרשמית של הסדרה, זו שמופיעה בפוסטרים לקידום, צבעונית למדי: אפשר לראות בה את האמנית המדוברת – איימי שמה – מחובקת עם לינו, השף, על רקע נופי איטליה; שניהם מחויכים, ולידם ניצב שולחן שעליו יין ומטעמים. אף אחת מההכנות המקדימות האלה לא הכינה אותי למה ש"מאפס" עומדת להיות. בהמשך נדבר לעומק על מה היא באמת – אבל קודם כל, ראו הוזהרתם: אם חיפשתם לכם אסקפיזם טלוויזיוני והתמונה הרומנטית והעליזה ההיא עשתה לכם חשק, אתם לא במקום הנכון.
כמו כן, הפרק הראשון של "מאפס" - שמבוססת על ספר הזיכרונות של טמבי לוק, שיצרה את הסדרה יחד עם אחותה אטיקה - הוא בשום פנים ואופן אינו אינדיקציה לאופייה של הסדרה כולה. אותו פרק פותח את סיפורם של איימי (סלדנה, שכיכבה בכמה מהסרטים הכי מוכרים בעולם) ולינו (יוז'יניו מסטרנדראה, די אנונימי בסך הכל); איימי היא אמנית בשאיפה שמגיעה לפירנצה במטרה ללמוד קורס באמנות, חרף הזלזול של משפחתה ורצונו של אביה לראות אותה לומדת משפטים. איימי לא באה לפירנצה כדי להתאהב, אבל בשנייה בה היא עושה את ההצהרה הזו היא מתנגשת ברחוב בלינו, כאמור שף במקצועו, סיציליאני שהגיע לפירנצה כדי להגשים חלומות. אבל הם לא יכולים לממש את הכימיה שלהם כי, אויה, איימי כבר יוצאת עם גבר אחר – ג'נקרלו הנאה והדי מעפן, בואו נודה. ובסוף הפרק, ואיך אפשר בלי מחווה רומנטית שתוביל אותנו לשם, איימי ולינו מתגברים על המכשול ונופלים זה אל זרועות זו.
כל 53 הדקות האלה נראות כמו קומדיה רומנטית בנאלית – הנופים האירופאים, המאכלים המגרים, הקלישאות הלעוסות - ומרגישות כמו גרסה דחוסה (ומעט בוגרת יותר) של "אמילי בפריז", מכל הסיבות המובנות מאליהן. אבל במקום שבו "אמילי בפריז" כנראה תסתיים - אם אמילי והשף החתיך יצליחו סוף סוף להיות יחד - "מאפס" רק מתחילה. החל מהפרק השני, שנפתח כשנתיים אחרי הרגע שבו מסתיים קודמו, איימי ולינו מתחילים את "החיים האמיתיים", את אותו מסע שמתואר בתקציר של נטפליקס: כשלינו מקבל את ההחלטה לעבור לגור עם איימי בקליפורניה, הוא מבין שזה לא כל כך קל להפוך לשף פעיל במדינה זרה, הוא מרגיש לא שייך וחווה בדידות, וגם סופג את ההתנגדות של אביו ואימו לבחירות שהוא עשה ועושה בחייו; איימי, מצידה, מנסה למצוא את מקומה בזירת האמנות ובמקביל מתקשה בשילובו של הגבר החדש בחייה אל תוך התא המשפחתי שלה, שעמוס בדינמיקות מורכבות גם ככה.
אין ספק שהאווירה של "מאפס" משתנה בין הפרק הראשון לשני, אבל גם בהיותה דרמה ריאליסטית יותר, "מאפס" עדיין מספקת רגעים של זיכוך שאופייניים לקומדיה רומנטית: רבות מהבעיות שצצות בחייהם של בני הזוג – בין אם הן קשורות לחיים המקצועיים או המשפחתיים - סופן להיפתר בדרך מרגשת כזו או אחרת, כדי שבפרק הבא הן יפנו את מקומן לבעיות חדשות. אבל איפשהו באמצע הסדרה, הזהות של "מאפס" משתנה לחלוטין: לינו מאובחן כחולה סרטן, ומסדרה ששמה במרכזה את סיפור אהבתם הבלתי אפשרי של איש ואישה שמגיעים מתרבויות שונות, "מאפס" הופכת לסדרה מדכדכת וקורעת-לב על האופן בו מכרסמת המחלה הארורה הזו את החיים – של החולה, ושל מי שנמצא בסביבתו.
נשאלת השאלה מדוע החליטה נטפליקס למתג את "מאפס" כדרמה רומנטית הולסומית ולא להציג אותה כמה שהיא – סדרה על סרטן – אולי זה בגלל החשש מספוילרים, אולי זה בגלל שיקולים שיווקיים שאינני מתיימרת לצלול אליהם. בכל מקרה, חשוב לומר ש"מאפס" משמעותית יותר טובה כשהיא דרמה סוחטת דמעות מאשר כשהיא הממתק הקיטשי שהיא ניסתה להיות בתחילתה.
מהרגע בו הסדרה עושה את השינוי הזה, היא משתפרת מאוד. "מאפס" מכירה את הצופה שלה ויודעת איזה מניפולציות להפעיל עליו על מנת לגרום לו להתמסר: אני, שבדרך כלל לא בוכה "און קיו", מצאתי את עצמי מתייפחת מולה לא פעם ולא פעמיים (וגם לא שלוש). אי אפשר לומר ש"מאפס" היא סדרה מתוחכמת – הניסיונות שלה לרגש הם רוב הזמן גנריים ולא מפתיעים, ופונים למכנה המשותף הנמוך ביותר – אבל מה לעשות, כשזה עובד זה עובד.
אם נזנח את נושא הסרטן, צריך לומר שקווי העלילה החזקים ביותר של "מאפס" דווקא לא קשורים לגרעין מערכת היחסים של איימי ולינו, זו שלכאורה מחזיקה את הסדרה. כלומר, הם חווים טלטלות רבות כזוג – אבל אלה קשורות לנסיבות חיים שנכפות עליהם: המחויבות שלהם זה לזו, כמו גם הרגשות שלהם אחד לשנייה, לא משתנים ולא מתערערים, מה שהופך את הקשר שלהם לכשעצמו למעט משעמם. הוא אמנם עוצמתי מאוד, אבל במובנים טלוויזיוניים הוא שטוח - והסדרה הייתה נתרמת אם היה איזה גורם פנימי שמעמיד את הקשר בפני סכנה, ולא רק גורמים חיצוניים.
הסיפורים הבאמת מעניינים שהסדרה מתארת הם אלה שמתרחשים מחוץ למערכת הזוגית עצמה, ושמשפיעים עליה באופן בלתי נמנע: המצוקה של לינו כשף סיציליאני ו"פשוט" שמתקשה להשיג הערכה בתחום; האינטריגות הפנימיות בין בני המשפחה של איימי; ההתנערות של ג'קומו, אביו של לינו, מבנו; התשישות ההולכת וגוברת של איימי שלאט לאט מאבדת את עצמה.
מה שהופך את "מאפס" לסדרה מעציבה, לצד הדברים המובנים מאליהם, הוא המבנה שלה: עלילת כל פרק מתרחשת זמן רב אחרי הרגע בו הסתיים הפרק הקודם, כך שמדובר בסקירה די מקיפה של חייהם המשותפים של איימי, לינו והשאר. בלי להשוות את "מאפס" לסרט "התבגרות", כי זו תהיה ללא ספק מחמאה גדולה מדי, כן צריך לומר שהסדרה מייצרת לעיתים תחושה דומה לזו המתקבלת בצפייה בסרט ההוא (שצולם לאורך 12 שנים, ותיאר את חייה המשתנים של משפחה). בגלל הפריסה הרחבה שלה, כל פרק של "מאפס" מציג אורח חיים אחר של הגיבורים, ובהתאם את הקשיים שמלווים אותם באותה התקופה. כך מצד אחד נוצרת תחושת ריחוק בין פרק לפרק (בפרקים המאוחרים יותר, שעוסקים בעיקר במחלה, מוזר לחשוב שפעם בני הזוג התעסקו ב"זוטות"), ומצד שני – אפשר לראות את השפעתם של אי אילו אירועים עתיקים על הכאן והעכשיו. הפער הזה, בין הנתק מהעבר לבין האחיזה שלו בהווה, הוא החיים עצמם - והאפשרות להרגיש אותו ולהיבהל ממנו הוא סיבה מספיק טובה לצפות ב"מאפס", על כל חסרונותיה.