בשביל להבין את מידת ההצלחה של "רק רוצחים בבניין" ("Only Murders in the Building") מספיק להסתכל על טקס פרסי האמי. לא בגלל הפרסים שבהם זכתה - היא לא זכתה בכל כך הרבה, אבל אולי בקרוב זה ישתנה - אלא בגלל הקמפיין האינטרנטי שצץ מעת לעת וקורא לשלושת הכוכבים שלה להנחות את הטקס יחדיו. וגם אם זה לא קרה ולא יקרה, יש בכך עדות לא קטנה לרמת הכימיה שסטיב מרטין, מרטין שורט וסלינה גומז הגיעו אליה באחת הסדרות הכי מתוקות ומהנות בטלוויזיה.
ועוד לפני שמדברים על מה שקורה בעונה הרביעית והחדשה של "רק רוצחים בבניין", שיצאה לדרך בהולו (שם) ודיסני+ (כאן), כדאי לדבר על מי שקורה בה. למקרה שמרטין, שורט וגומז לא היו מספיקים, לאורך שלוש עונותיה הראשונות שיחקו בה איימי ראיין, טינה פיי, ג'יין לינץ', פול ראד ואחת בשם מריל סטריפ - והעונה לא רק שחלקם חוזרים, אלא שפתאום יש גם את מולי שאנון ואווה לונגוריה, גם את יוג'ין לוי (שבעצמו ינחה את טקס האמי הקרוב) וזאק גאליפנאקיס וגם את קומייל ננג'יאני ומליסה מקארת'י. והיופי הוא ש"רק רוצחים בבניין" לא מתאהבת במצעד הכוכבים הזה, ומקפידה תמיד להתעסק קודם כל בשלישייה של צ'ארלס, אוליבר ומייבל הנהדרים.
כפי שצופי העונה הקודמת כבר יודעים, הרצח התורן שכוכבי ופודקאסטרי "רק רוצחים בבניין" צריכים לפתור הוא של אישה שהם הכירו מקרוב - סאז (לינץ'), הכפילה לשעבר של צ'ארלס ומי שנהגה לצאת עם כל מי שהוא יצא איתה, רק אחריו. אבל הרצח של סאז, שהיה מטלטל גם ככה, מתגלה במהרה כמטלטל עוד יותר: מי שרובה הצלפים כוון אליו ככל הנראה היה צ'ארלס, והכפילה שלו פשוט שילמה על כך בחייה. ובזמן שכל זה קורה ומסתבך, "רק רוצחים בבניין" יוצאת מהבניין הניו יורקי ומגיעה עד החוף המערבי. יש להם הזמנה לפגישה עם מפיקים בכירים, לקראת סרט שמבוסס על סיפוריהם האישיים.
בהתאם, הסאטירה והרפרנסים שמלווים את כל עונות הסדרה עוברת הפעם מאוף-ברודוויי לאון-הוליווד. הפרק הראשון לעונה של "רק רוצחים בבניין" מצטלם בחלקו באולפני פרמאונט, וצ'ארלס, אוליבר ומייבל צריכים ללמוד להכיר את השחקנים המצליחים (והקצת דפוקים) שיגלמו אותם - עם לוי, גאליפנאקיס ולונגוריה בתפקיד עצמם, בהתאמה. ולפני שתשאלו למה לונגוריה בת ה-49 צריכה לגלם את מייבל הצעירה בהרבה, היא עונה על כך בעצמה: קבוצת המיקוד העלתה שפער הגילים בינה לבנים הוא "קריפי", לפחות לתחושתה.
במציאות, מיותר לציין, השילוב בין גומז למרטין ושורט לא קריפי בכלל. "רק רוצחים בבניין" מצטיינת בגישור על פערי גילים ומעמדות הוליוודיים - ואפילו ענקית קולנוע כמו מריל סטריפ, שזזה העונה מעט הצידה, עוברת שם כאחת מהחבר'ה. מצד שני, אולי הכימיה הספציפית שלה עם שורט דווקא קשורה לשמועות העיקשות על מערכת יחסים כזו או אחרת שהתפתחה בין שניהם. אבל הכימיה הזאת מפרנסת הרבה יותר מאת מדורי הרכילות: היא זו שעוזרת להפוך את "רק רוצחים בבניין" לסדרה שאפשר לסמוך עליה מזה ארבע עונות, כשקרדיט נוסף הולך לתסריט המתוחכם ולעיצוב ההפקה הממגנט כהרגלו. למרות שהיא כבר אבסורדית לחלוטין מבחינת כמויות ונסיבות המוות, ובהמשך גם מבחינת החיבור של אחד הגיבורים למציאות, אין תלונות.