בין הרבה סדרות ריאליטי דייטינג, דוקו פשע ואירוטיקה רכה, העונה הראשונה של "אמת או חובה" ("Never Have I Ever") של נטפליקס הצליחה לבלוט בתור קומדיה מרעננת ואיכותית יותר מרוב סדרות המקור שיש לשירות הסטרימינג להציע, וחובקה מהר מאוד על ידי הקהל. היה בה שילוב של כל מה שצריך להיות בקומדיה ממכרת - הומור שנון אבל לא מתחכם מדי, דמויות אנושיות ופגומות שקל להזדהות איתן ומספיק ייצוג וגיוון אתני ומגדרי כדי להרגיש את הרלוונטיות שלה לתקופתנו בלי שמץ של הטפה.
מייטריי ראמקרישנן התגלתה כשחקנית מלאת כישרון וכריזמה בתפקיד הראשי של דייווי, ומי שצפו ב"מינדי" של מינדי קיילינג, בה היא כיכבה כדמות הראשית, בהחלט יכלו לזהות שב"אמת או חובה" (שגם אותה יצרה קיילינג) דייווי היא גרסה צעירה יותר של מינדי. לשתיים יש הומור דומה, חיבה לתרבות פופולרית, הן שתיהן מצליחות להיות חכמות ומצליחות ובו זמנית גם שטחיות ולשתיהן יש ביטחון עצמי מופרז שמבוסס חלקית על אשליה וחלקית על כך שהן באמת פשוט מקסימות. ראמקרישנן נכנסה בקלות מאוד לראשה של קיילינג וההופעה שלה היא אחת המהנות והבלתי מתאמצות שיש כרגע על המסך, ורק לבדה היא הופכת את "אמת או חובה" לשווה צפייה.
בסוף העונה הראשונה עזבנו את דייווי עם דילמה שהיא חלומה של כל נערה - בהתלבטות רומנטית בין פקסטון, הבחור הכי חתיך בשכבה שהתגלה גם כנער רגיש ומקסים, לבין בן, היריב האינטלקטואלי השחצן של דייווי שהתגלה גם הוא, כמה מפתיע, כנער רגיש ומקסים. אבל כבר למדנו שלדייווי יש כישרון מיוחד להחריב כל דבר טוב בחייה, וכך היא מתחילה את העונה השנייה כשהיא נחושה לא לבחור בין השניים, אלא לצאת עם שניהם. נחשו אם זה עובד.
בנוסף, לבית הספר מצטרפת אניסה, שהופכת מהר מאוד לחברה קרובה של דייווי וגם למושא קנאה עבורה, מכיוון שהיא מעין גרסה משודרגת של דייווי - גם היא ממוצא הודי, אבל בעלת כישורים חברתיים וגם אתלטיים מוצלחים יותר. החברות בין שתיהן, במקביל לפלירטוט הולך וגובר בין אניסה לאחד האקסים של דייווי, מעמיד את דייווי בכמה וכמה מבחנים, ואנחנו שוב זוכים לראות אותה טועה, נכשלת, מתקנת וחוזר חלילה, והכל עם קסם יוצא דופן. גם כשהיא ממש אנוכית ומעצבנת, אי אפשר שלא להתאהב בה.
הנה החדשות הטובות וגם הרעות לגבי העונה השנייה של "אמת או חובה" - יש בה עוד מאותו הדבר. אלה חדשות טובות, כי העונה הראשונה של "אמת או חובה" אולי לא הייתה עילוי טלוויזיוני, אבל יחסית לקומדיה קלילה היא הרגישה מושקעת ומעמיקה. העונה השנייה ממשיכה את הקו הזה, כשדייווי וכל דמויות המשנה שסובבות אותה זוכות לטיפול רגיש ואנושי, שמתובל בקומדיה כיפית. אבל אלה גם החדשות הרעות - אם בעונה הראשונה היה משהו מרענן, אין שום דבר בעונה השנייה שמרגיש כמו שידרוג או שכלול של מה שכבר עבד, לא מבחינה קומית ולא מבחינה רגשית.
ועדיין, מדובר בצפייה שמעלה חיוך. ראמקרישנן היא כאמור פשוט תענוג צרוף, השחקנים שלצדה בסדרה מלוהקים נפלא (גם אם קצת קשה להתעלם מהעובדה הבולטת שדארן ברנט, שמגלם את פקסטון, הוא גבר בן 30), דמויות המשנה מדויקות (בעיקר מר שפירו, המורה להיסטוריה ה-woke שמספק את הרגעים המצחיקים ביותר גם העונה) ואפילו ג'יג'י חדיד מתארחת, כשהיא מחליפה את הקריינות של ג'ון מקנרו לפרק אחד כפי שעשה אנדי סמברג בעונה הקודמת - ועושה עבודה פשוט מעולה.
כן, היה נחמד לראות את "אמת או חובה" מתפתחת ומשתפרת בעונה השנייה ולא דורכת במקום, בעיקר מכיוון שלעונה השנייה אין את יתרון הרעננות שהיה לעונה הראשונה. אבל היא עדיין מספיק מקסימה כדי שנדבוק איתה ונאחל לעונה נוספת, שבתקווה תתעלה על הנוכחית.