בעונתה הראשונה, "את" ("You", סדרה עם שם שהצליח לגרום למילה הפשוטה ביותר באנגלית להישמע קריפית ברמות) הייתה מצרך נדיר וחיוני מאין כמוהו: הגילטי פלז'ר החכם. סדרה סקסית, ממכרת, כיפית, עם מהלכים עלילתיים מטופשים והתמסרות לכל מה שמופרך על חשבון ריאליזם, שהסוותה בתוכה מעשייה חכמה ומורכבת על אלימות, שליטה, אובססיה וכל מה שחולה ומסוכן באהבה. ובמרכזה: ג'ו גולדברג (פן בדג'לי), הסטוקר המשכיל וחולה האהבה שכולנו היינו רוצים שיהיה לנו, אבל עדיף שיישאר על המסך, שם עדיין מותר להימשך אליו. הוא ידע איך לעקוב בכל דרך ופלטפורמה אפשרית אחרי בחירת לבו, איך לגרום לה להתאהב בו - וגם איך לגרום לצופות (ולחלק מהצופים) להתאהב בו על הדרך.
העונה השנייה, שעברה מניו יורק ללוס אנג'לס, לא הייתה טובה כמו הראשונה, אבל נחתמה (זהירות, ספוילר) בטוויסט מגניב למדי: לאב (ויקטוריה פדרטי), הבחורה עליה התאבסס כל העונה, התגלתה כפסיכופתית רצחנית בדיוק כמו ג'ו שלנו. ובניגוד לשאר אהובותיו של ג'ו, האלמן השחור, לאב לא פגשה את הבורא מוקדם מדי, בזכות העובדה שהיא נכנסה להיריון ממנו. העונה השלישית נפתחת בדיוק בנקודה שבה השנייה הסתיימה: ג'ו ולאב נהיו לזוג בורגני ומשעמם בבית נאה בפרבר אמיד. אבל ג'ו נשאר ג'ו, והאובססיות שלו לא ירפו ממנו - גם בתור אב מסור לתינוק ובעל (פחות מסור) לאישה.
הבעיה? האובססיה העונתית של ג'ו פחות מעניינת מגוון של העונה הראשונה, והיא לא מביאה אותו לפינות המגניבות שנכנס אליהן כשלמדנו להתאהב בו ולהירתע ממנו. אין יותר סצנות מלהיבות של סטוקינג אינטרנטי, שעוררו הזדהות מלחיצה בקרב כל מי שעוקבת אחרי האקס שלה קצת יותר מדי באינסטגרם; אין יותר רגעים שבהם אתה מת מפחד שהבחורה תגלה שג'ו הוא בעצם קוקו. מה שיש לנו זו דרמת מתח קריפית על זוג פסיכופתים בפרברים האמריקאיים שמנסים להדחיק את העובדה שהם, אחד לכמה זמן, רוצחים אנשים. וזה מגניב, אבל פחות כיפי ממה שהסדרה נתנה לנו כשהייתה בשיאה.
לרגעים, היא עדיין מהנה במיוחד. אפשר וכיף לעשות בינג' רציני על עשרת פרקיה של העונה השלישית של "את", אבל נראה שהסדרה מאבדת את הפוקוס העלילתי שלה לקראת אמצע העונה. דמויות המשנה שמקיפות את ג'ו ולאב בעונה הזאת פחות מעניינות מהתופעות הניו-יורקיות של העונה הראשונה או הברנז'ה הלוס-אנג'לסיאנית של העונה השנייה. מריצים כאן כמה דאחקות על אינפלואנסריות מהאינסטגרם ועל התנהגויות מגוחכות אחרות של עשירי אמריקה, אבל העולם שהעונה השלישית חושפת בפנינו פחות מרגש ממה שהסדרה הזאת יודעת לתת.
קו עלילה שכן גרם, לפחות לי, למחוא כפיים בהתלהבות היה הרגע בו "את" החליטה להיכנס במתנגדי החיסונים. כמו סדרות רבות מהשנה האחרונה, גם "את" החליטה להכיר ישירות במגפת הקורונה, למרות שקשה להבין אם מדובר בתוספת של הרגע האחרון או משהו שנכתב ישירות לעונה - רוב ההתייחסויות למגפה היו דרך הקריינות של ג'ו, מלבד כמה סצנות שבהן דמויות אחרות אומרות בפיהן את המילה "קוביד", אבל אף מסכה לא נראית בפריים. כך או כך, כמו בכל עונה, רוב הקורבנות של ג'ו הם כאלה שהצופה הממוצע יכול לומר לעצמו בלב "טוב, הוא באמת היה בלתי נסבל" - והוא לא חס גם על מי שמאמין שחיסונים הם חומרים מסוכנים ושגוף האדם בנוי להתמודד עם וירוסים ומחלות בעצמו. זה מספק במיוחד, ובנוי מצוין. עוד רגע מלהיב נרשם עם הופעת אורח של איילת זורר, בתפקיד הנחוץ של המטפלת הזוגית לצמד הקילרים שבמרכז העונה: היא לא עושה שם הרבה, אבל מה שזורר מספיקה לעשות הוא די והותר כדי שנחייך בגאווה למול עוד ישראלית שמתברגת יפה באמריקה.
העונה השלישית בהחלט מנסה להעמיק בסיפורו של ג'ו, אבל הפעם נראה שהיוצרים לא חיפשו במיוחד. כמה סיפורים על בריונות בבית הספר זה לא קל, אבל אנחנו יודעים שלסטוקר הזה יש טראומות הרבה יותר עסיסיות בעברו מכל אלה. פן בדג'לי צריך להיות גאה בעצמו על כך שהצליח, גם אחרי תהילת דן האמפרי ו"אחת שיודעת", לברוא עוד דמות טלוויזיונית בלתי נשכחת, וגם בעונה השלישית הכריזמה והאינטלקט שלו מצליחים לסחוב את הרגעים שבהם דרמת המתח הקאמפית הזאת הולכת ונראית יותר כמו אופרת סבון; אבל במקומו, היינו תופסים את התסריטאים לשיחה ואומרים להם שלג'ו גולדברג מגיע יותר. העונה הראשונה הייתה ממתק טלוויזיוני מענג עם ערך תזונתי מפתיע; העונה השנייה - עוגת שוקולד טעימה ויעילה. השלישית היא כבר המבורגר ממזללת מזון-מהיר בינונית: היא עושה את העבודה ולכבוד יהיה לי לבלות איתה כמה זמן, אבל כל המעורבים בדבר יכולים להשיג יותר טוב מזה. גם (ובמיוחד) איילת זורר.