כמה: הביקורת נכתבה אחרי צפייה ב-8 פרקים
איפה: נטפליקס
החלטת tvbee: לצפות? לא חובה
סינדי הולנד, מנהלת התוכן של נטפליקס (ויש שיגידו האדם החשוב ביותר כרגע בתעשיית הטלוויזיה העולמית), אוהבת לספר בכל הזדמנות על החיבה שלה להמלאכיות של צ'רלי, וספציפית לדמותה של סברינה דאנקן. היא, הולנד אומרת, היתה הדמות הראשונה שהיא הזדהתה איתה על מסך הטלוויזיה בתוך ילדה חנונית מנברסקה. כשבנטפליקס התחילו להפיק תכנים מקוריים, היא החליטה שחלק משמעותי מהתפקיד שלה יהיה לתת ייצוג למגוון רחב ככל הניתן של אנשים. "אני גאה לעבוד במקום בו הרבה סוגים שונים של אנשים יכולים לראות את ה'אני' שלהם על המסך", היא אמרה בראיון בשנה שעברה.
מלבד העובדה שאנשים יכולים למצוא מפלט מחיי היומיום בדמויות שהם מזדהים איתן, הגיוון האנושי גם מביא איתו, בתקווה, פתיחות ומודעות גבוהה יותר לסוגים שונים של אנשים, וכאן בדיוק נכנסת לתמונה מיוחד, הסדרה החדשה של ריאן אוקונל, שג'ים פרסונס (שלדון קופר מהמפץ הגדול) הוא אחד ממפיקיה. אוקונל סובל ממקרה קל של שיתוק מוחין, מה שלא הפריע לו להפוך לכותב קומי באתרים כמו באזפיד ו-Vice, ולאחר מכן לעבור לטלוויזיה, בין השאר כעורך תסריט עבור העונות החדשות של וויל וגרייס, ואחד מתסריטאי הסדרה Awkward.
כאן, הוא מתיישב לראשונה על כיסא היוצר, ומספר את הסיפור האישי שלו, כגבר צעיר, שנון וגיי שממש לא בעניין של שיתוק המוחין הזה, שמסמן אותו כשונה מהסביבה. אוקונל לא מסתיר את היותו מילניאל מפונק, מה שהופך את חוויית הצפייה למורכבת: מצד אחד, השיתוק שלו מעורר חמלה, ומצד שני הוא מתבטא בסופו של דבר בעיקר בצליעה וקשיים מוטוריים, בזמן שהמוח של ריאן עובד מצוין, כך שקשה לא להתעצבן על העובדה שהוא אפילו לא אסיר תודה על הפריבילגיות שיש לו.
מיוחד היא גם סדרה באורך מיוחד - כל פרק נמשך כ-14 דקות, מה שלא משאיר המון מקום לפתח קווי עלילה משניים. מלבד המאבקים של ריאן לקבל את עצמו ולהסביר את עצמו לסביבה, רק הדמות של אמא שלו (ג'סיקה הכט, לנצח סוזן מחברים) מקבלת עלילה משל עצמה. שאר הדמויות נשארות בגדר הפלקט, כולל מושא הקראש של ריאן והבסטי שלו, שעובדת יחד איתו באתר Eggwoke וכותבת בעיקר טקסטים על העצמה נשית ודימוי גוף חיובי ומכיל.
כמו כן, אוקונל עצמו הוא לא שחקן. זה התפקיד הראשון שלו ולמרות שהוא מגלם, בגדול, את עצמו, חוסר הניסיון הזה ניכר, בוודאי לעומת השחקנים המקצועיים שסובבים אותו. ולמרות שזו בחירה מאוד מקובלת בקומדיות אישיות (לינה דנהאם מבנות, לואי סי. קיי. בלואי, איסה ריי בלא בטוחה, פרנקי שו בסינגל מילפית, לארי דיוויד בתרגיע - כולם משחקים גרסה של עצמם), במקרה הזה יכול להיות שליהוק של שחקן מקצועי היה דווקא עושה טוב לסדרה - וזו גם היתה יכולה להיות הזדמנות טובה ללהק ולקדם את הקריירה של שחקן שסובל משיתוק מוחין.
בסופו של דבר, טוב שיש את מיוחד, כי עבור הרבה מהצופים זה יהיה המפגש הראשון שלהם עם אדם בעל שיתוק מוחין, והסדרה מציגה עולם די מקבל, בו האדם שהכי מתקשה לקבל את המחלה של ריאן הוא ריאן עצמו. אבל מבחינה טלוויזיונית, קשה להגיד על הסדרה שהיא יותר מחמודה, למעט כמה בדיחות באמת מוצלחות של אוקונל (למשל, כשהבוסית שלו מספרת לו שהיא נהגה לאונן ולפנטז על וולטר ג'וניור משובר שורות, שגם לו יש שיתוק מוחין) וסצנה אחת מעוררת מחשבה בה ריאן מבקר עובד מין.
הפוטנציאל של מיוחד עצום, אבל נראה שאוקונל מעדיף את הבדיחות השנונות שלו ואת הרפרנסים שלו לתרבות פופולרית על פני צלילה עד הסוף לעומק הרגשי של הסיפור שלו ושל דמותו. מכיוון שהסדרה מתארת את תהליך ההתמודדות שלו עם הקבלה העצמית, אפשר לקוות שזה סתם סימפטום של העונה הראשונה ושהבאה, אם תהיה כזאת, תהיה קצת יותר אמיצה מבחינה רגשית. אבל שוב, טוב שיש את מיוחד, שמוכיחה שאנשים עם שיתוק מוחין באמת יכולים להיות כמו כולם. למשל - הם יכולים להיות מילניאל מפונק.