מתי לאחרונה צלחתם פרק שלם של סדרה מבלי לפזול לטלפון? בלי להכיר אתכם וגם בלי לשפוט אתכם, זה כנראה לא קרה כבר מאז שטיקטוק הפך לדבר בעולם. גם אנחנו, חובבי טלוויזיה מושבעים, עושים פאוז מדי פעם בפעם לטובת גלילה מהירה של סטוריז – למקרה, רק למקרה, שפספסנו משהו חשוב – וכן, גם כשהסדרה שאנחנו צופים בה היא סדרה מעניינת לכל הדעות. עם זאת, בעת הצפייה ב"הדיילת" – שזכתה לשבחים בסמוך למועד עלייתה ונחתה כעת בישראל - מצאנו את עצמנו שוכחים שהנייד שלנו בכלל נמצא לידנו. עוד לפני שדיברנו על שאר היתרונות (הרבים) של הסדרה, זה בלבד מדד מספיק כדי לקבוע שמדובר בבינג' מוצלח.
את "הדיילת", שמבוססת על הרומן בעל אותו השם מאת כריס בוהאליאן, מובילה דמותה של קאסי באודן (בגילומה של קיילי קווקו, פני מ"המפץ הגדול") - דיילת צעירה, אלכוהוליסטית ופרועה. היא מאחרת כרונית, בליינית חסרת תקנה שחיה מבקבוק וודקה לבקבוק וודקה, מסטוץ לסטוץ, מטיסה לטיסה. בין לבין העיסוקים המפוקפקים הללו, מנסה קאסי להתפנות לטובת שימור הקשר הטעון והרעוע עם אחיה הגדול דייבי (טי אר נייט מ"האנטומיה של גריי) ומחזיקה בקשרי אהבה שנאה עם הקולגות שלה, שלועגים לאורח החיים הנהנתני-לכאורה וההרסני-בפועל שהיא מנהלת.
החיים הגם ככה כאוטיים של הגיבורה משתבשים לחלוטין כשבמהלך טיסה לבנגקוק היא מכירה את אלכס (מיכיל האוסמן, "משחקי הכס"), גבר נאה ושנון שאנחנו לא יודעים עליו יותר מדי, ומעבירה איתו לילה ארוך שכולו סקס ואלכוהול. כשהיא מתעוררת בבוקר, קאסי נחרדת לגלות את גופתו המדממת של אלכס שכובה לצידה במיטה. אין לה מושג איך זה קרה: היא עושה ככל יכולתה כדי לנתק את עצמה מהמוות המזעזע ולמנוע את הפיכתה לחשודה במעשה, אבל ניסיונותיה לשכוח מהכל נוחלים כישלון כשבעל כורחה היא דווקא נשאבת יותר ויותר לסיפור חייו ומותו של אלכס, שמתגלה כמורכב ומסועף הרבה יותר משניתן היה להאמין בתחילה.
"הדיילת" משתמשת בכל כלי ויזואלי אפשרי כדי לתווך לצופה את חוויית החיים המסחררת של הדמות הראשית. המסך המפוצל, אמצעי שנעשה בו שימוש נרחב בסדרה על מנת לתאר מספר התרחשויות שונות שמתקיימות במקביל, משקף את העומס והבלבול שקאסי מתמודדת איתם; הטראומות מילדותה, שצפות מהתת מודע אל המודע, מצולמות לעיתים קרובות בשוטים קצרצרים ומקוטעים - דרך יפה לגרום לצופה להבין שמדובר בזיכרון (ומבלי להסתמך רק על שינוי תאורה, ברירת המחדל הטלוויזיונית במקרים דומים).
המחשבות של קאסי מקבלות עוד צורת ביטוי מקורית על המסך: השיחות הדמיוניות שהיא מנהלת עם אלכס המנוח, במסגרתן היא משתפת אותו במצוקה שהיא חשה מאז מותו, מפרקת עמו את התסביכים הרדומים ביותר שלה ואפשר לומר שגם מתאהבת בו, או ליתר דיוק, בדימוי שלו. החלל המופשט שבו מתקיימות השיחות הנ"ל, שמבוסס על חדר המלון בתאילנד שבו התרחש הרצח, רודף את קאסי ולא מאפשר לה רגע של שלווה – אבל הוא גם מקום המפלט שלה ברגעים של חרדה משתקת.
לשפה הטלוויזיונית של "הדיילת", שכוללת גם עריכה קצבית ופסקול מוצלח, יש חלק בלתי מבוטל בהיותה סדרה שאי אפשר להוריד ממנה את המבט – והתעלומה המשוגעת שבמרכזה הופכת את "הדיילת" למותחן שבהחלט עושה את עבודתו נאמנה. אבל "הדיילת" איננה רק מותחן מוצלח, היא גם קומדיה נהדרת ודרמה נהדרת עוד יותר (ואיכשהו, היא מזגזגת בטבעיות בין הז'אנרים השונים): לא רק שהיא מייצרת אצל הצופה דריכות בלתי נסבלת (וכה מענגת), אלא שהיא גם מפגינה עומק פסיכולוגי מרשים.
זה נכון, קודם כל, לגבי הדמות הראשית: לאורך הפרקים פוגשת קאסי כל תחושה שקיימת על הסקאלה, החל מאימה ויגון ועד לשאננות וקהות חושים. קווקו, שמוכיחה את עצמה כשחקנית רגישה ומדויקת, מצליחה להחזיק על כתפיה גם את הרגעים המשעשעים וגם את הרגעים העגומים של הסדרה. אבל זו לא רק היא (למרות שבמונחי זמן מסך, זו בעיקר היא): "הדיילת" שמה לעצמה למטרה להפוך כל דמות בעולם של הסדרה לרבודה, והצליחה. טי אר נייט מגלם בשלמות את דייבי המסורתי והמאורגן, שעוד מנסה לאחות את השברים שהותירו בו אביו המת ואחותו הלא יציבה; זושה מאמט, למשל, מבהירה שהיא ממש לא רק שושנה מ"בנות" וגונבת את ההצגה בתפקיד אנני, חברתה החריפה והקשוחה של קאסי שמתנדבת לשמש לה כעורכת דין. אפילו דמויות המשנה, דוגמת חוקרי האף בי איי, מקבלות קו עלילה טעון משלהן.
בכל המובנים, "הדיילת" היא אחת הסדרות הכי מזמינות על המסך כרגע – וזה לא מובן מאליו בעולם בו סדרות שנחשבות איכותיות הן לעיתים גם כאלה שמתנשאות על הצופים שלהן. מהרגע הראשון, "הדיילת" מאפשרת לנו כניסה חלקה למציאות המבולגת של הגיבורה ואנחנו הופכים לשותפים שלה במירוץ נגד הזמן ונגד הנסיבות. "הדיילת" מצליחה להיות, בו זמנית, סדרה כיפית וסוחפת לשרוף מולה ערב - וסדרה נוגעת ואינטליגנטית שלוחצת על בלוטות הרגש.