היה ברור שאירועי השנה ל-7 באוקטובר ילוו באינספור תכנים תיעודיים וחדשותיים, אבל ממש לא היה ברור שביניהם תספיק לבלוט גם סדרה עלילתית. אומנם יש כמה דברים שמפרידים בין "שחר אדום" החדשה של yes לדרמה טלוויזיונית "קלאסית" - היא לא רק מבוססת על סיפורים אמיתיים אלא משלבת אותם, ולמעשה מונה קומץ סרטים עצמאיים בני כחצי שעה בלבד כל אחד - אך מי שיודע דבר או שניים על התעשייה שבה היא מתקיימת מבין עד כמה היא לא מובנת מאליה.
את האנתולוגיה של "שחר אדום", שיצרו עודד דוידוף ודניאל פינקלמן, מרכיבים בשלב זה שלושה פרקים על אירועי השבת השחורה: "אמון" הוא על קיבוצניקית ובדואי שמתחבאים ביחד מהמחבלים, "זריחה" הוא על שתי בלייניות שמסתתרות בשירותים כימיים ו"ערפל" הוא על שלושה מתנדבים שדוהרים עם האמבולנס שלהם לתוך התופת כדי להציל כמה שיותר אנשים. בהמשך החודש, בסמוך לשמחת תורה ויום השנה העברי לשבת השחורה, יעלה גם "אור" על אלמנה ואם שכולה טרייה שמנסה לבנות מחדש את חייה. ואם התיאורים הקצרים הללו נשמעים מוכרים, יש לזה סיבה.
7 באוקטובר, שנה אחרי: 59 המלצות צפייה
לצד תסריטאים נוספים, בהם לירון בן-שלוש ואמיר הספרי, יוצרי "שחר אדום" בראו אותה תוך התבססות מוחלטת על אירועים אמיתיים - כאלה שמי שצרך אקטואליה ודוקו בשנה החולפת בוודאות שמע עליהם: הקיבוצניקית והבדואי הם איה מידן (בגילומה של נעמי לבוב) והישאם אלקארנאווי (וואל חמדון), מי שרק לאחרונה הופיעו בסרט של "עובדה" על בארי ותועדו יוצאים מהקיבוץ לפני שזה נהיה מאוחר מדי; הבלייניות הן גלי עמר (נועה קידר) ועמית אמר (סוול אריאל אור), שבין היתר הציגו את סיפורן הבלתי נתפס מהנובה בסרט "זריחה שחורה"; שלושת המתנדבים הם אנשי "איחוד הצלה" החרדים אבי ג'יאן (יובל סמו) אבי "הדיג'יי" יודפולסקי (נוה צור) ועמנואל סקעת (אבי אזולאי) הזכורים לטובה מכתבה אחרת של "עובדה"; ובהמשך יגיע תורה של סבין תעסה (יעל אבקסיס), שהופיעה גם היא באחד מהסרטים של תוכנית התחקירים על המלחמה.
יותר מכל דבר אחר, "שחר אדום" היא בראש ובראשונה תמונת ניצחון לטלוויזיה הישראלית אחרי שנה בלתי אפשרית - ולו רק מעצם העלתה תוך 365 ימים בלבד. גם מעבר לשיקולים ביטחוניים ששיתקו הפקות אחרות בשנה החולפת, עבודה על סדרה שכזו עדיין דורשת עבודה ממושכת של תחקיר, כתיבה, ליהוק, צילום ועריכה, לא עניין של חודשים ספורים בלבד. מזל שליהוק אחד, זה של סמו בתור ג'יאן, הוא הליהוק הכי גאוני ומתבקש בעולם. הצופים והמבקרים לא תמיד יהיו סלחניים להפקות צנועות כל כך על אירועים מז'וריים כל כך, אבל זה בדיוק מה שצריך כרגע.
ומעבר לניצחון הטלוויזיוני, "שחר אדום" היא גם קצת ניצחון הישראליות - וזה נהיה נוכח מדי סוף פרק, כשהשחקנים נפגשים עם האנשים האמיתיים שגילמו. בפרק על מידן ואלקארנאווי, אחרי חצי שעה שמנגנת בשכל על הפחד משמיעת ערבית בבוקר כמו הבוקר ההוא, אפשר אפילו להרגיש את הדברים המוזרים האלה שכבר בקושי מרגישים לאחרונה: אופטימיות וניצני דו-קיום. המוזיקה המקורית הנפלאה של דניאל סלומון, שמזכירה לרגעים טייק על נעימת "רק בישראל", רק עוזרת לעטוף את זה עוד יותר סמלי ויפה.
בהתחשב במעורבות הבינלאומית מאחורי הקלעים, "שחר אדום" הולכת ונשמעת כמו מוצר טלוויזיוני שיופץ מעבר לים לצורכי הסברה. מצוין. אבל בניגוד למקרים אחרים, כאן גם לקהל המקומי בהחלט יש מה למצוא בה: שחזור האירועים נעשה באופן כירורגי ומעורר השתאות, כפי שמראים המקרים שבהם משולבים פה ושם תיעודים מקוריים, והדרמה האנושית שסופה ידוע מראש - למשל עם תא השירותים הכימיים שמצחין במערכה הראשונה - בכל זאת מצליחה לשמור על מתח וריגוש. אפילו המונולוג הדרמטי שנושא סמו-ג'יאן בסוף הפרק שלו, נאום הוליוודי וכל כך מלא קלישאות, נשמע הגיוני וסביר בנסיבות שנוצרו. כי בבוקר ההוא (ובערב, ולמחרת, ובכל השנה שלאחר מכן), לא היה צריך לייבא שום דרמה מהוליווד.