2020, שנת הקורונה, הייתה שנת שפל לעולם הספורט, ולא רק מהסיבה שחלק גדול ממנו פשוט לא התקיים. גם המשחקים שכן התקיימו נערכו ללא קהל, ואפילו את הצופים המסוגרים בבית הם בקושי עניינו; בסדרת הגמר בין הלייקרס למיאמי, נרשמו נתוני הצפייה הגרועים ביותר מאז שהתחילו למדוד. באותה התקופה, כמו ביקום מקביל, רשמו ESPN ונטפליקס את ההצלחה הגדולה ביותר שלהן בתחום הדוקו-ספורט, כאשר "הריקוד האחרון" - הסדרה שחזרה אל שנת האליפות האחרונה של מייקל ג'ורדן והשיקגו בולס - הפכה לדוקו-ספורט הנצפה אי-פעם. במילים אחרות, סדרת הגמר של 1998 ריכזה יותר עניין בשנת 2020 מאשר סדרת גמר בשידור חי, עם לברון ג'יימס בדרך לטבעת האליפות הרביעית שלו.
אפשר לנחש שלברון, שחולש על חברת הפקות במקביל להיותו שחקן פעיל, התבאס מהצל של ג'ורדן ששוב האפיל עליו. אבל כמו שהוא עשה לאורך כל הקריירה שלו, הוא מיד גם ניגש להכין לימונדה מהלימונים. לברון זיהה את הפוטנציאל לכתוב את המורשת שלו, לעצב את התדמית שהוא מעוניין שתישאר ביום שאחרי, ולשדר אותה בסטרימינג להמונים. פרק מספר 5 ב"הריקוד האחרון", שחזר אל נבחרת החלומות המקורית - ברצלונה 1992 עם ג'ורדן, מג'יק ובירד - הוא גם הקטליזטור לסרט הדוקומנטרי החדש של נטפליקס בניצוחו של לברון ג'יימס.
הסרט עוסק בנבחרת ארה"ב, שיצאה למשחקים האולימפיים בבייג'ין 2008 במטרה לגאול את נשמת הכדורסל האמריקאי, ולהחזיר את הזהב שאבד באתונה ארבע שנים קודם לכן. הוא זכה לשם " The Redeem Team"", שקיבל שם מתורגם גרוע במיוחד: "נבחרת החלומות: הקאמבק".
לברון, יחד עם דוויין וייד - חברו לסופר-טים שהם הקימו לימים במיאמי - הם גם המפיקים השותפים של הסרט. לא רק מושאי הסיקור המתועדים בדברי הימים, אלא גם מי שעל פיהם יישק דבר, בלי פריים, מסר או מילה שלא באה להם בטוב. לברון, אוטוטו בן 38, עתיד לשבור העונה את השיא ההיסטורי לנקודות בקריירה של קארים עבדול-ג'אבר, אבל אם צריך לזקק את מורשתו לשורה הרי שזו היא: הכוכבים הם ששולטים – בקבוצה, בתקשורת, בנרטיב, בכסף, בתזמון, בהכול. זו מורשת לברון. האם השליטה המוחלטת הזאת מייצרת סרט דוקומנטרי אותנטי או סרט תדמית הוליוודי עם ניחוח עז של מכונת יחסי הציבור? התשובה בגוף השאלה.
אם צריך לזקק את מורשתו של לברון ג'יימס לשורה, הרי שזו היא: הכוכבים הם ששולטים – בקבוצה, בתקשורת, בנרטיב, בכסף, בתזמון, בהכול
הרידים-טים, נבחרת הגאולה/כפרה, על משקל הדרים-טים, נולדה לאחר שארה"ב איבדה את הבכורה בכדורסל העולמי. היא חוזרת אל רגעי השפל הספורטיביים ומלווה את תהליך הבנייה מחדש של הנבחרת ושל האתוס האמריקאי המדמם. צריך לזכור, העשור הראשון של המאה ה-21 הוא גם עשור שבו המותג של אמריקה נמצא בשפל – ארה"ב מסובכת עד מעל לראש בעיראק, בוש הבן הוא נשיא מאוס, וגם על מגרש הכדורסל הבינלאומי השחקנים שלה, שהם הטובים ב-NBA, לא מוצאים את עצמם. פעם אחרי פעם הם מקבלים בראש מנבחרות נחותות מהן - מפורטו ריקו, מארגנטינה, מיוון.
יוצרי הסרט משתמשים בכך על מנת לעצב את הנרטיב של נבחרת 2008 כאנדרדוג, שנלחמת מול כל העולם. זו אמנם בחירה תסריטאית שסרטי ספורט אוהבים לעשות, אבל מה לעשות שבמקרה זה אין מלאכותית ממנה. נבחרת שבה משחקים לברון, וייד, כריס פול וקובי בראיינט לא יכולה להיות אנדרדוג על שום מגרש כדורסל בעולם, ודי אם יוצרי הסרט היו נדרשים לרגע לשחקני היריבות על מנת להמחיש את גודל האבסורד. אין פה שום יאניס, לוקה או יוקיץ' מהצד השני. מה כן? נבחרות שפרט לספרד לא החזיקו יותר משחקן-שניים ברמת NBA. תמונת הסיום האפית של הסרט - עם הקרב על הזהב, שמנסה להציג את נבחרת ספרד כאיזה דמון סובייטי ברוח סרטי רוקי, במשחק הגמר האולימפי, בזמן שהיא-היא הנבחרת ההרואית מבין השתיים - היא מגוחכת ממש.
את הבחירה לצייר את הכוכבים הגדולים ב-NBA כאנדרדוגס עם רגשי נחיתות עוד אפשר לקבל מהפרספקטיבה האמריקאית החבולה, אבל את הבחירה להציג את מסעה של הנבחרת לזהב באופן הוליוודי כל כך קיטשי ומכובס, שחסר בה רק קפטן אמריקה של מארוול להשלמת הסגל, קשה להכיל. "נבחרת החלומות: הקאמבק" מלא בכל כך הרבה פאתוס, סופרלטיביים ריקים, נאומי מוטיבציה שמעוררים בעיקר מבוכה אצל הצופה. ואיך אפשר גם בלי ההמנון והצבא, כי בכל זאת, נלחמים פה על המולדת.
מנהיג אחד היה לנבחרת הזאת ב-2008, וקראו לו קובי בראיינט
כל זה הופך את "נבחרת החלומות: הקאמבק" למוצר פלסטי מהונדס וחסר נשמה, זולת סייג משמעותי אחד. סייג שאפילו מרגיש אותנטי והוא הסיפור של קובי בראיינט, האלפא של הנבחרת הזאת, אפילו שיש מי שמדקלם בסרט שהיו שני זכרי אלפא בנבחרת – קובי ולברון. זוכרים מי המפיק של הסרט? יפה, כי מנהיג אחד היה לנבחרת הזאת ב-2008 וקראו לו קובי. התמונה שבה השחקנים – לברון, כרמלו אנתוני וכו' - מתארים כיצד הם חזרו מבילוי בחמש לפנות בוקר רק בשביל לפגוש את קובי בלובי המלון בדרך לאימון בחדר הכושר, היא זהב דוקומנטרי.
אמנם גם במקרה של קובי, השדים והקופים על גבו לא מפורטים – זו גם פרשיית המין/אונס בדנבר שאיימה לחסל לו את הקריירה שנים קודם לכן, או ההפסד בסדרת גמר ה-NBA ממש באותו הקיץ לבוסטון - ואז עדיין עם אפס אליפויות ללא שאקיל אוניל לצדו. אבל כן מתקבלת תמונה אותנטית של הנוכחות וההשפעה שלו על הנבחרת, כמו גם הקריירות של החברים בה, עם מנטליות הממבה המפורסמת, ועם מנהיגות תוך מתן דוגמה אישית, ולא בפטפטת אינסופית של קלישאות.
על רקע מותו הטרגי בינואר 2020 בהתרסקות מסוק עם בתו ג'יאנה, הכול מרגיש אמוציונלי יותר. ואם יש משהו ש"נבחרת החלומות: הקאמבק" באמת מעורר חשק אליו, הוא שתצא כבר סדרת הדוקו המיוחלת על הקריירה של קובי. כמו על המגרש, הוא גם היחיד שיכול אולי לתת פייט למייקל ג'ורדן ול"הריקוד האחרון".