אפתח בגילוי נאות: את כל הידע שלו על הודו, כותב המאמר למד בשלב הודו ב"פנתר הורוד: משימה בינלאומית".
כידוע לכולכם, כשהישראלי המצוי משתחרר מהצבא הוא מתחיל את מסע ההתבגרות שלו הנפתח בטקס הידוע כ"טקס הסחים". הטקס מתחיל בתמונה מביכה בפייסבוק של גזירת החוגר שבדרך כלל בא עם טקסט בסגנון "למדתי הרבה" ו"הכרתי אנשים מדהימים". שלוש דקות אחרי שגרף את הלייקים המתבקשים, הוא ימהר להשמיד כל זכר לדברים ש"למד" ולהתנתק מאותם אנשים "מדהימים" לטובת המטרה הנכספת - טיול במדינת עולם שלישי שאין בה ביוב.
אני מתעב את המחשבה של טיול בהודו. אני לא מבין איך בן אדם יעלה על מטוס מרצונו החופשי ויבלה ימים (ואפילו חודשים, רחמנא ליצלן) ברחובות גדושי צואה וגועל ועוני מחריד וילדים רזים שרואים להם את הצלעות וכמו שאפשר להבין, כף רגלי מעולם לא דרכה שם. ולכן, כשגיליתי על הסדרה "טיול אחרי צבא" בכיכובם של פבלו רוזנברג וגל תורן, התעניינתי: האם אוכל, שאלתי את עצמי, לחוות בדרך מסוימת את החוויה הישראלית שכולם עוברים בהודו (כשהם מטיילים שם ומשלשלים המון ועושים יוגה או מה שהם לא עושים שם)?
השניים מחליטים לצאת להודו על מנת לקבל את חווית ה"טיול אחרי צבא" שהם לא עשו כשהיו בגיל המתאים, ולשם כך הם משתדלים לעשות את הטיול כמה שיותר קרוב לחומר המקור: איפה שהישראלים שורצים בהמוניהם, אווירת "שביל החומוס" של הודו. הם נחרדים מהרעש כשהם מטיילים בניו דלהי, משתדלים לא לקבל מחלות מהגנגס בואראנסי, מתערבבים עם הסטלנים של דרמסאלה ונוגעים באלוהות באמריצר.
פבלו וגל הם הראי המושלם לחוויה ההודית-ישראלית: שני גברים שעברו מזמן את הגיל המקובל להיזרק בהודו, ולכן מסתכלים על הטיול בפרספקטיבה בוגרת ולא מבולבלת. הם לא מחפשים את עצמם או חופרים על איך הודו מגניבה ומשנה תפיסת עולם או בולשיט ניו-אייג'י מהסוג הזה, אלא עסוקים יותר בשיט האמיתי: העוני הבלתי נתפס בו חיים ההודים וריח הגופות שהם נושמים באוויר. זה מרענן לראות את הודו הזאת, הודו האמיתית, עם הצואה והגועל והעוני שבדרך כלל משמשת כתפאורה רקע פסטורלית לישראלים שמטיילים שם ולא מבינים שבסופו של דבר מדובר ברבבות של אנשים שמנסים לשרוד מיום ליום. כמו כן, הברומאנס המושלם שלהם כל כך ממשי שאני מתעקש להכריז שמדובר בזוג האפלטוני הכי מקסים שראיתי כל חיי, וחבל שבהודו אין נישואים גאים.
מהודו אני לא אהנה אבל מהסדרה הזאת דווקא כן, וזאת למרות שפרקי הסדרה סובלים מבעיית אורך: לא באמת אכפת לי מהסיפורים המייגעים של הישראלים שבאו להיזרק שם, שלפעמים ממלאים חלקים גדולים מדי מהפרקים. עם כל הכבוד לישראלים, את העם שלנו אנחנו מכירים והיטב. בסופו של דבר, מי שמעניין הם ההודים עצמם: כמו אסי, בעל חנות המזכרות שמעולם לא דרך בישראל אך בעל מבטא ישראלי של קיבוצניק משושלת צברים.
כפורמט כולל, יש משהו קסום בסדרה הקצרצרה הזאת. לא ברור מה, כי אם לא הזכרתי את זה מספיק ע ד ע כ ש י ו, אני מתעב את הודו בתשוקה בוערת, ובסופו של דבר גם הפורמט עצמו של סלבס בחו"ל שחוק עד אפר. אולי זה תלונות ה"אני זקן מדי בשביל החרא הזה" של פבלו או האופטימיות הנצחית של גל, אולי זו מערכת היחסים הקסומה שלהם, ואולי זו אפילו הודו עצמה שברגע שאדרוך בה אולי אבין באמת על מה כל הטירוף - אבל משהו ב"טיול אחרי צבא" מצליח לכבוש. אם כבר עשיתם את הטיול, בואו בשביל הנוסטלגיה, ואם לא - בואו בשביל לקבל תשובות. ובואו כולכם בשביל הברומאנס.
TVbee בפייסבוק