דבר מוזר קורה לי עם "אמילי בפריז": אני אוהבת אותה הרבה יותר כשאני לא צופה בה. במרווחים בין עונה לעונה, כשהעלילות המופרכות והדמויות הלא מפותחות כבר רחוקות ממני, אני עושה לה אידאליזציה; ממתינה בקוצר רוח לחזרתה של הסדרה האסקפיסטית והטיפשית שלכאורה מסיחה את דעתי מצרות היומיום ו אבל כשמגיעה סוף סוף אותה עונה מיוחלת – עכשיו זו השלישית, שנחתה השבוע בנטפליקס – מגיע גם האנטי קליימקס, ואני נזכרת: אהה, נכון, זו סדרה פח. היא אכן מאפשרת בריחה מסוימת מהחיים (אין עולם בו בגדי היומיום של אמילי נלבשים מחוץ למט גאלה) אבל היא לא מאפשרת התמסרות מוחלטת לסיפוריה, פשוט כי היא קצת יותר מדי גרועה. אז למה אני עדיין צופה ב"אמילי בפריז"? בשלב זה, שלוש עונות פנימה, באמת שאין ברירה אלא לומר שמדובר באיזה כוח בלתי מוסבר שמושך אותי אליה. ואני מניחה שאני לא היחידה.
אנחנו פוגשים שוב את אמילי אחרי הקליף האנגר של סיום העונה השנייה: כזכור, אז הגיבורה נאלצה לבחור בין מדלן, הבוסית האמריקאית שמציעה לה את הקידום שעבורו עבדה כל כך קשה, לסילבי, הבוסית הצרפתייה שפותחת סוכנות שיווק משלה ולוקחת איתה את כל הצוות של סבואר (במקרה של "אמילי בפריז", סדרה שלא טורחת, מדובר בצוות של שני אנשים). אמילי קרועה בין שיקגו לבין פריז, או במילים אחרות, בין ההיגיון לבין הרומנטיקה, והמאבק הזה מתקיים גם בזירה הזוגית של חייה: היא אמנם מוכנה לנסות לתחזק קשר בשלט רחוק עם אלפי הבריטי, אבל היא עדיין מאוהבת בגבריאל, ואף מתוודה בפניו על כך – ובעיצומו של הווידוי מגלה שהוא וקאמי חזרו זה לזרועות זו, כולל מגורים משותפים.
אפשר היה לחשוב, גם על סמך הטריילר, שהעונה השלישית תהיה כל כולה בנושא הבחירה - אבל האמת היא שהדברים בגזרה הזו מסתדרים די מהר (ספוילר קל לפניכם, היזהרו); אמילי, כמובן, בוחרת להישאר בפריז (שי בטר, כי אחרת לא הייתה סדרה), וגם אלפי מוצא עבודה בעיר (מה שבהחלט מקל על החיים), ורק מכאן – לכן הגדרתי את הספוילר הנ"ל כקל – העונה מתחילה באמת. מבחינת הגיבורה, עונה 3 נראית פחות או יותר כמו קודמותיה: לילי קולינס שוב משחקת בצורה הכי מפורשת והבעתית שיש, כך שאפשר ממש לדמיין את הוראות הבימוי שקיבלה; אמילי שלה שוב מרגיזה, שוב מצליחה לייצר בעיות ולפתור אותן בקצב של אחת לדקה, שוב מצטיינת בכל משימה מקצועית שנוחתת עליה (נו באמת), ושוב משחקת את משחק הוויל-דיי-וונט-דיי עם גבריאל (למרות שכזכור, היא עם אלפי).
ואגב גבריאל, עצוב מאוד שהוא מקבל בעונה הזו פחות זמן מסך. נראה שהעלילות הרומנטיות של "אמילי בפריז" – לא רק של אמילי, של הדמויות כולן - נדחקות הפעם הצידה בשביל ניפוח מיותר של העלילות הקרייריסטיות, שבעצם, הן יותר שואו מאשר עלילות של ממש. כלומר, עם כל הכבוד להתמוטטות מספר עשר של מעצב האופנה החביב פייר קאדו או לרעיון המבריק של אמילי לשיווק מותג אוכל לחיות מחמד, יש דברים מעניינים יותר למלא איתם את הזמן. לצורך העניין, "אמילי בפריז" הקדישה סצנה שלמה וארוכה לקרייסס גרוטסקי של מדלן בעיצומה של פגישת זום מקצועית, אבל את קו העלילה הרומנטי הכי מסקרן ומצופה של העונה הזו – זה של קאמי – היא מזרזת ומכווצת.
כדי לא להרוס אשאיר את הפרטים תחת מעטה מסתורין, אבל כן אגיד שבעונה הזו קאמי מקבלת סוף סוף עלילה עצמאית משלה: בפעם הראשונה היא לא פאסיבית, לא נתונה רק לחסדיהם של אמילי וגבריאל שיכתבו את תסריט חייה, ומגלה תשוקות חדשות. הסיפור של קאמי בעונה השלישית הוא סיפור שצופי "אמילי בפריז" כבר חזו עבורה מראש, וכולנו חיכינו לראות אותו מתממש – אבל לא כל כך מהר. וזו בדיוק הבעיה. במקום להשאיר מקום לספק, לבנות את המתח (המיני והמתח של הצופים כאחד), לענות אותנו עד שיגיע הרגע המיוחל – יוצרי "אמילי בפריז" כתבו לקאמי סצנות עצלניות להחריד, כאלה שמשטיחות את כל הנפשות הפועלות המעורבות בעניין ופשוט מוציאות את כל הכיף. זמן טוב להזכיר שהדבר האמיתי לא עושה את העבודה בלי שמגיע לפניו טיזינג.
עוד דמות ששווה להתעכב עליה היא מינדי, חברתה הטובה והבלתי נסבלת של אמילי, שמעונה לעונה אני משתכנעת שהיא אינה אדם אמיתי אלא הולוגרמה. כבר בעונה הקודמת מינדי זכתה לטיפול מסור יותר מצד היוצרים, שנזכרו שאף אישה לא מתקיימת בעולם רק בתור בסטי נאמנה; בעונה הנוכחית הקו הזה נמשך, כשמינדי מתגברת חיש מהר על בנואה היפיוף ומתחילה לצאת עם ניקולא דה לאון, יפיוף גם הוא (וגם עשיר). אבל גם כאן, כמו שקרה עם מינדי בעונה השנייה, מתקבלת תחושה של סימון וי. במילים אחרות: רשלנות תסריטאית שלא עוברת מסך גם בסדרה פשוטה ולא-מתיימרת כמו זו. ל"אמילי בפריז" יש הרבה דמויות לתחזק ופרקים לא מאוד ארוכים – אולי כדאי לחשב מסלול מחדש, לדלל מעט את הקאסט או לוותר על כמה אינטריגות, ולחלק שוב את המשאבים?
בנימה זו, הנה דמויות של"אמילי בפריז" אסור לוותר עליהן, לא משנה מה: ראשית כל לוק (ברונו גוארי, שהגיח לתפקיד קטן גם בעונה השנייה של "הלוטוס הלבן"); בסדרה שמזיעה ממאמץ לשעשע (ראו ערך: הסצנה של מדלן שהוזכרה קודם), דמות שמצליחה להצחיק בקלות היא נכס של ממש – ומי יודע, אולי ביום מן הימים נטפליקס תשכיל ותעניק ללוק סדרת ספין-אוף. השנייה היא כמובן סילבי, בגילומה של פיליפין לרואה-בוליו הנהדרת. הדמות והשחקנית כאחד הן ללא ספק רמה אחת מעל כולם כאן, בכל פרמטר. סילבי כדמות אמנם איבדה מהעוצמה שלה ברגע שהפכה ליותר נגישה, אבל היא עדיין נקודת האור של הסדרה.
"אמילי בפריז" עדיין לא מנסה להיות משהו שהיא לא, וזה ייאמר לזכותה. ובכל זאת, מדארן סטאר - האיש שעשה את "סקס והעיר הגדולה" – אפשר לצפות להשקעה גדולה יותר, גם אם היא הייתה מתבצעת במסגרת הקלילות האופיינית של הז'אנר. העונה השלישית של "אמילי בפריז" מדלגת מדבר לדבר בחיפזון, כך שבסיום העונה כבר קשה לזכור איפה היא התחילה. כמו הדמויות שלה, הילדותיות והנחפזות, "אמילי בפריז" צריכה להתבגר. זה לא אומר שהסדרה לא מהנה, זה כן אומר שהיא עדיין יכולה להיות מהנה אף יותר.