קולנוע טוב יכול להכיר לנו חוויות שאנחנו לא מכירים, ו"שיער רע" הוא דוגמה טובה לקולנוע טוב כזה. כבחור אשכנזי להחריד שלא מתעניין יותר מדי בשיער שלו, לא הייתי יודע איך מרגישה אישה שחורה שמחליטה להסתובב ביומיום עם תלתליה הטבעיים. יצירות מסוימות הבהירו לי שזו סוגייה - בין אם זו ביונסה שמתרה בבעלה ללכת לחפש אצל בקי עם השיער הטוב באלבום "Lemonade", או העונה החולפת של "להרוס אותך", בה שתי הדמויות הראשיות התעסקו לא מעט עם מה שמתרחש להן על הפדחת - אבל בפירוש לא הייתה עד עכשיו אף יצירה שלקחה את הנושא בכזאת רצינות והשקעה כמו "שיער רע", מבית שירות הסטרימינג הולו, ושזמין כעת גם ב-VOD של יס.
"שיער רע" מתרחש בשלהי שנות השמונים, ומספר על אנה - עובדת חרוצה בתחנת טלוויזיה שנאלצת להתמודד עם חילופי שלטון בערוץ הנישה בו היא עושה התמחות. אנה חולמת להיות מפיקה בכירה אבל היא לא נלקחת ברצינות רבה, לא על ידי המפיקים הלבנים בקומות העליונות של הרשת ולא על ידי הקולגות שלה לקומה התחתונה. זה משתנה כשהבוסית החדשה, דוגמנית על אפרו אמריקאית בהירת עור, מגיעה לנער את העניינים. היא רואה בה משהו, מזהה שהנכונות שלה יכולה להצעיד את הערוץ לכיוון הנכון. אבל היא מציעה לה דבר אחד בלבד: חלאס עם התלתלים. "אף אחד לא ייקח אותך ברצינות אם לא יהיה לך שיער חלק", היא אומרת לה ושולחת אותה למספרה.
הבורים מאיתנו יחשבו שהחלקת שיער היא פונקציה בידית של הפן או מכשירים ספציפיים שיעשו שמות בשיער ויהפכו תלתלים עיקשים לרעמת משי. המנוסות (והמנוסים) שבינינו יודעות שהדרך לשיער חלק תהיה לעיתים קרובות קשה וכואבת מזה. אחרי טיפול שזירה חדשני ומחריד לצפייה, אנה מגיעה למשרד ונהיית מושא מבטם המעריץ של עמיתיה, שחורים ולבנים כאחד - רק כדי לגלות שלמייקאובר שלה עשויות להיות השלכות קטלניות יותר משחשבה.
זה אולי נשמע דבילי על הנייר. בפועל, זה מבריק.
"שיער רע" נמצא על התפר בין אימה לפארודיה על אימה. לרגעים נדמה שהסרט מסתכל על מוסכמות הז'אנר בגיחוך מרוחק, מתקרב לקלישאות לעוסות רק כדי לקפוץ מעליהן בחינניות ולומר "חחח", אבל מהר מאוד הוא הופך לסרט אימה פר אקסלנס, מפחיד, מבהיל ואפקטיבי. אבל הסיווג הז'אנרי פחות קריטי פה, כי "שיער רע" אינו רק פארסת פריזורות מפחידה אלא סיפור על חברה כובשת שדורשת מהאנשים שהיא מכניעה להיראות כמו, וול, האנשים שהכניעו אותם; סיפור על מסמרים שנאמר להם שעליהם להידמות לפטישים. מצד אחד, הוא מתאר חוויה שיתכן ורק נשים שחורות יבינו. מצד שני, נדמה לי שכל הומו שאומר "אחי" כדי שסטרייטים לא ידחו אותו ממעגלים חברתיים או כל מי שמצניע את המבטא שלו מתוך בושה בעדה שלו יבין במה מדובר. קשה לשכוח שהאויב העיקרי של הסרט הוא משהו שחופפים בשמפו, אבל העסק לא מגוחך. הוא מצחיק בכוונה, מפחיד ומרתק לכל אורכו.
זה לא היה קורה אלמלא היו מאחורי הסרט אנשים שיודעים מה הם עושים. ג'סטין סימין, שזהו סרטו השני באורך מלא (הראשון, "אנשים לבנים יקרים", הפך לסדרת נטפליקס מצליחה) יודע שכמה מסרטי האימה הטובים ביותר הם אלו שמבינים שהעולמות הכי מפחידים הם אלו שבנפשותיהם של הגיבורים המפוחדים שלנו. ברגע שאפשר להאמין שהדמות הראשית באמת מתה מפחד מהמתרחש סביבה, הצופה יפחד יחד איתה ובהקשר הזה, חשוב לתת מחיאות כפיים סוערת לשחקנית אֵל לוריין, שמגלמת את אנה בצורה מעוררת הזדהות, גם בחלקים שבהם היא מוכת פחד מהשיער הסורר שעל ראשה, אבל גם ברגעים שהיא נהפכת למפלצת בפני עצמה. ואם יורשה לי, תלתלים נראים עליה הרבה יותר טוב.
אבל הליהוק המרשים מכולם (אולי מלבד הופעת אורח לא צפויה מצד הדסטיני צ'יילד הפחות זכורה, קלי רולנד) הוא של ונסה וויליאמס, בתפקיד הבוסית המחלחלת-אך-מהממת, זורה. וויליאמס מוכרת לקהל הישראלי בתור ווילהלמינה סלייטר, העורכת השטנית ב"בטי המכוערת", אך עבור האמריקאים היא קודם כל מלכת היופי השחורה הראשונה של ארה"ב. אחרי שירדה מכס המלכות ההוא, וויליאמס נהייתה לשחקנית מצליחה בטלוויזיה ובתיאטרון, וכאן היא מבצעת תפקיד מנוול ומרהיב של אישה שהצליחה לטפס בתעוזה לאן שהממסד לעיתים נדירות מרשה לנשים כמוה להגיע.
לעיתים נדמה שהמסר שמאחורי סרט - בעיקר זה שמספר את סיפורן של אוכלוסיות מסוימות שלא זכו לייצוג עד כה - מאפיל על האיכויות הבסיסיות שלו. כאילו שברגע שסרט מתאר מאבק חברתי כלשהו, ניתן לדבר רק על המאבק עליו הוא מספר ולא על התסריט, הבימוי או הופעות השחקנים. "שיער רע" הוא משל על חברה שדורשת מאנשים - ובעיקר מנשים - להיראות בצורה מסוימת, ועל אנשים שנושאים מבטם למסך הגדול והקטן כדי לדעת איך עליהם להתנהג בשביל להחליק בגרון של מי שגדול וחזק מהם. אבל הוא באותה מידה סרט אימה מפחיד ומבדר, שנעשה בהרבה מאוד שכל, בין השאר כדי להראות לנו איך נראה עולם שחלקנו פשוט לא יודעים מה קורה בו. ובשביל זה יש קולנוע.