יותר משהוא עורך, שדרן או מבקר, יואב קוטנר הוא אוצֵר של תרבות - ובעיקר של מוזיקה, מז'אנרים מסוימים ועשורים מסוימים, כאלה שלהקת כוורת היא כנראה המייצג הכי בולט שלה. ויותר משהוא היוצר של "כוורת - נתתי לה חיי", סדרת הדוקו החדשה שלו עליה בכאן 11, קוטנר הוא למעשה הפריזמה שדרכה הסיפור מסופר. אומנם איש הרדיו אכן נתן לה את חייו, אבל עדיין מדובר בהחלטה יצירתית תמוהה בהתחשב בזה שיש שבעה גיבורים אמיתיים לסדרה. הוא השמש שכולם חגים סביבה, הדבורה השמינית בכוורת. זה שכולם עולים לרגל אליו הביתה, ומדברים על אוסף התקליטים (המרשים, אין מה לומר) שאגר עם השנים. 

הנוכחות של קוטנר מעיקה לעיתים במהלך "נתתי לה חיי", שאת שלושת חלקיה הוא יצר לצד אבידע לבני ויהונתן אברהמי, אבל בהמשך מבינים את הרעיון המסדר שמאחוריה: כמי שאיבד את הזיכרון בעצמו, משימת חייו של קוטנר היא לדאוג שאגדות מוזיקליות ייזכרו באופן נאמן כמה שיותר למציאות. ועבורו, עבור כולם למעשה, כוורת היא אגדת האגדות. עם יומרה שמזכירה את זו מסדרת הדוקו על הביטלס, קוטנר פוגש את שבעת חברי כוורת - שישה מתוכם מול המצלמות, ויצחק קלפטר המנוח בקולו בלבד - ושומע מהם על פוגי המקורי מקיבוץ מפלסים, על הג'וינטים, על הקרעים שהם מרגישים בנוח לחפור בהם רק עכשיו. ככל שסיפורי ההגירה, השירות הצבאי או ההתאהבות במוזיקה נמשכים, כך כובד המשקל של הסדרה חוזר לחברי הלהקה.

יש ב"נתתי לה חיי" גם חומרים נדירים וחדשים של דני, גידי, אפרים, אלון, פוגי, רכטר וקלפטר, אבל הנדירוּת האמיתית טמונה בחברי כוורת עצמם. תמיד היה ברור שמדובר במענטשים אמיתיים, ועדותו של האמרגן לשעבר אשר ביטנסקי מבהירה את הכרת התודה שלו על כך שתמיד דאגו לזכור ולהזכיר את מי שליווה אותם בתחילת דרכם. קוטנר מצדו עושה עבודה סופר-ראויה לא רק במישור המקצועי, ומצליח לגרום אפילו לאדם הכי קול בישראל - גידי גוב - להתקרב לדמעות כשהוא מדבר על אבא שלו. בזכות רגעים כאלה, ובעיקר בזכות עצם קיומה ועצם הדאגה להיות קפסולת הזמן האולטימטיבית, "נתתי לה חיי" מצדיקה את קלישאות ה"מסמך היסטורי" וה"בשביל דברים כאלה צריך שידור ציבורי". כי למרות בעיית סדר עדיפויות מסוימת, אי אפשר להתעלם מזה שהיא נוצרה מתוך אהבה ענקית. אהבה ללהקה שלמעשה הגדירה את קוטנר, אותו ועוד אינספור ישראלים.