ברגעים הראשונים זה מוזר. נורה דרסט המבוגרת יושבת ליד השולחן ומספרת באריכות לקווין גארבי על המסע שלה לעולם המקביל ובחזרה. צופה הטלוויזיה המיומן חייב להרים גבה; הרי אחד הכללים הבסיסיים בטלוויזיה הוא "אל תספר את מה שאתה יכול להראות". זה כוחו של המדיום הוויזואלי. אז למה שנורה פשוט תשב ותספר על כל זה? ולא, זה לא בגלל המשחק הנפלא של קארי קון. זה האמצעי, אבל זאת לא יכולה להיות המטרה. חייבת להיות מטרה.
"ידעתי שאם אספר לך מה קרה, לעולם לא תאמין לי", נחנקת נורה מדמעות.
"אני מאמין לך", עונה קווין בדמעות משלו.
ופתאום הכל ברור. נורה סיפרה לנו מה קרה – ו"הנותרים" הראתה לנו אותה מספרת מה קרה – כי זה לא משנה אם זה באמת קרה. מה שמשנה הוא שהאיש שהיא אוהבת מאמין לה.
שאריות של החיים
זה היה רגע סיום יפהפה לפרק סיום יפהפה שלכד את הסדרה היפהפייה הזאת באופן מושלם. כי בזה עסקה "הנותרים" תמיד – לא בתיאוריות משיחיות, לא באפוקליפסה, לא בשאלות הקיומיות הגדולות של היקום; היא עסקה באמונה. המשבר האמוני הגדול בין האנושות לעולם שהחל ב-14 באוקטובר 2011 הסתיים עם השיקום האמוני הקטן בין שני בני אדם, שני אנשים ששיקרו האחד לשני וכעת שוב מאמינים זה לזה. בעולם של "הנותרים", שבו אין לאיש תשובות לגבי "העזיבה הפתאומית", שבו נבואות פורענות ונחמה מתגלות שוב ושוב כנבואות שווא (דבר לא יקרה ביום השנה השביעי, השיר לא יעצור את המבול, קווין איננו המשיח), לא נותר לבני האדם דבר מלבד להאמין זה בזה.
"הנותרים" החלה את דרכה במאורע מחולל פנטסטי שמחה שני אחוזים מאוכלוסיית העולם מעל פני האדמה. אבל זה לא היה הפתח לדרמת מתח מיסטית ומסתורית נוסח "אבודים" (שאחד מיוצרי "הנותרים", דיימון לינדלוף, היה שותף גם ליצירתה), אלא לדרמה אנושית מהורהרת, חכמה ויוצאת דופן ברגישותה על אובדן, אבל ואמונה. לא במקרה היא נקראת "הנותרים" (ובמקור: "The Leftovers", שם שאפשר אף לפרש כ"השאריות"), מסמנת את גיבוריה כקורבנות האמיתיים של ההיעלמות, אלו שנותרו מאחור להתמודד עם הקטסטרופה. שאריות של החיים. "הבנתי שבמקום ההוא, הם בני המזל", אומרת נורה על בני משפחתה שנעלמו אבל לפחות נותרו יחד.
פרק הסיום, עם היעדר התשובה המוחלטת לשאלת ההיעלמות ועם הסיפור המוטל בספק של נורה, הבהיר ש"הנותרים" מעולם לא שאלה "לאן נעלמו שני האחוזים?", אלא "מה יעשו 98 האחוזים האחרים?". ולשאלה הזאת היא ענתה בקשת רחבה של תשובות אנושיות: מהחיבוקים של וויין הקדוש ועד קריאות כפות הידיים המזויפות של ג'ון ולורי, מסגנון החיים הניהיליסטי-אנרכיסטי של "הניצולים האשמים" ועד לקהילת המאמינים בחומת הקסם של מיראקל, מההטפות הדתיות של הכומר מאט ועד להסברים המדעיים של מארק לין-בייקר (כוכב "קרובים רחוקים מאוד" בתפקיד עצמו), מהמרדף אחרי המזמורים העתיקים של קווין גארבי האב ועד כתיבת הפסיון של קווין גארבי הבן.
"העזיבה הפתאומית" הייתה התממשות החרדה האקזיסטנציאליסטית של כולנו, התערבות חיצונית שמותירה את בני האדם נדהמים, חפויי ראש וחסרי אונים מול השוקת השבורה שהיא משמעות (או אפסיות) הקיום האנושי. הדת והמדע הן דרכיהן השגורות של בני האדם להתמודד עם האפסיות הזאת, אבל ב"הנותרים" אף אחת מהשתיים לא הציעה תשובה מניחה את הדעת או מזור לנפש. במקום אלו, "הנותרים" נתנה לנו לבסוף את תשובתו של שאול טשרניחובסקי: להאמין באדם.
רק אהבה תנצח
אבל "העזיבה הפתאומית" לא ניתצה רק את האמונה ביציבותו של העולם, אלא גם את האמונה ביציבותה של האהבה. התא הזוגי והתא המשפחתי, שאמורים להיות משענתו של האדם הבודד, נשמטו. איך ממשיכים לאהוב בעולם שבו אהוביך יכולים להיעלם בן רגע, בלא כל התרעה? האם, כמו שכתב אלפרד טניסון, עדיף שוב לאהוב ואולי שוב לאבד מאשר לא לאהוב כלל?
זו הייתה תכליתו של המסע הארוך, חוצה היבשות והיקומים, של גיבורי "הנותרים" – להאמין שוב באהבה. של נורה, שחצתה את הגבול לעולם המקביל כדי למצוא את אהוביה הנעדרים, וחזרה כשהבינה שאין מקום לאהבה שלה בעולם ההוא, שבו היא רק רוח רפאים; ושל קווין, שמת שוב ושוב כדי לחפש תשובות עבור אחרים, ולבסוף חי וחזר שוב ושוב לאוסטרליה כדי למצוא את התשובה שלו – נורה. גם קווין וגם נורה איבדו את משפחותיהן כשהחלה "הנותרים", אם במהלך "העזיבה הפתאומית" (נורה) ואם בעקבותיה (קווין). בעונה השנייה הם בנו יחד משפחה חדשה, אבל לא הצליחו להשתחרר ממי שהם: נורה מאלמנות הפתע, קווין מתג השריף של העולם. אבל בעוד נורה קשת העורף ("היא מאוד רצינית", אומרת הכלה בחתונה) התייאשה והתבודדה בקצה העולם, קווין חיפש אותה ללא לאות, כי "אנשים מחזיקים את הנר" כשהם אוהבים.
"אני מאמינה באהבה", אומרת וונדר וומן בסרט שחורך כעת את בתי הקולנוע. אבל את מה ש"וונדר וומן" (כן, בלי קשר לגל גדות הנהדרת) עושה בפשטנות ספקטקולרית ונטולת ניואנסים, "הנותרים" עשתה בעדינות מהפנטת ומעוררת מחשבה. כשמעמידים את "הנותרים" לצד "וונדר וומן", אפשר לראות איך הטלוויזיה עקפה את הקולנוע בסיבוב.
אמונה שלמה
"אתה באמת מאמין לי", שואלת נורה המופתעת.
"למה שלא אאמין לך", עונה קווין. "את פה".
"אני פה", מהנהנת נורה, והיא בוכה, וקווין בוכה, וכולנו בוכים עם הפסנתר העדין של מקס ריכטר, כי אי אפשר שלא לבכות איתו (בכלל, הפסקול הנפלא של ריכטר בפרט ושל "הנותרים" בכלל ראוי לטקסט בפני עצמו. אני לא זוכר סדרה עם פסקול שעשה עלי כאלה מניפולציות).
בדיוק כמו שרמז פרק הפתיחה של העונה עם כת המאמינים מהמאה ה-19, סוף העולם לא הגיע במועדו. לא בא משיח ולא פרשי האפוקליפסה, לא ירד מבול ולא התרחשה שואה גרעינית. שום דבר לא קרה ביום השנה השביעי להיעלמות. אלוהים לא הופיע מתוך סנה כדי להסביר לאן נעלמו שני האחוזים, חייזרים לא נחתו בניו מקסיקו כדי לקחת אחריות. אפילו למדע אין תשובות. מי שנעלם - נעלם. נותר רק להאמין במי שפה.
"הנותרים" של דיימון לינדלוף וטום פרוטה כבר לא פה, אבל היא לפחות לא הלכה בהפתעה. היא נתנה לנו זמן ארוך של הכנה, ואז צפייה שבועית איטית ומתגמלת. היא הלכה עם פרק סיום מושלם שהצליח לסגור את הסיפור גם מבלי לקשור את כל קצותיו, לספק פרידה ראויה מהדמויות שקשרנו את צפייתנו ביגונם, ולחתום את הסדרה הכי עגמומית בטלוויזיה באקורד אופטימי (כולל היונה שחוזרת לשובך ונותנת את הרפרנס האחרון ומבשר הטובות לסיפור המבול). והיא הצליחה לשרוד אחרי עונה ראשונה עם ביקורות מעורבות ושלוש עונות עם רייטינג נמוך, כי אנשי HBO הבינו את מה שהבינה גם כת המעריצים שלה: זו אחת הסדרות הטובות ביותר שידע המסך. הנה עוד משהו שאפשר להאמין בו: תור הזהב של הטלוויזיה עדיין כאן.