לא נתחיל לדרג פה את פרשיות ה-MeToo הגדולות בהיסטוריה, אבל אם היינו עושים זאת היה ברור שביל קוסבי - בשקלול הפרסום שלו, היקף הפגיעה, מספר המתלוננות וההסתרה ארוכת השנים - היה מדורג די גבוה. גם מייקל ג'קסון, מן הסתם. יש כאלו שיטענו שהוא לא שייך לז'אנר, אבל ברור לכולם שהסרט החשוב - שפוצץ מחדש את פרשת הפדופיליה ונעל אותה כאמת - "לעזוב את נברלנד", לא היה יכול להתקיים אילולא מי טו.
אל שני אלו צריך להוסיף את ג'ימי סאוויל. אולי השם הזה לא אומר הרבה לישראלים, אבל בבריטניה הוא היה אחד האנשים המפורסמים ביותר: כוכב טלוויזיה ב-BBC, מנחה "טופ אוף דה פופס" המיתולוגית ו"ג'ימי יסדר" (סוג של "חלום עליכם" בריטית) ועוד עשרות תכניות טלוויזיה ורדיו. סאוויל היה אהוב גם בקרב העם וגם בקרב בני המלוכה והשלטון הבריטי, כולל ידידות קרובה עם מרגרט תאצ'ר והנסיכה דיאנה. הוא היה יצור מצחיק, מלא קסם ואקסצנטרי שאולי תזהו בגלל תספורת המטאטא המפורסמת שלו והפרצוף המשונה. במשך עשורים ארוכים הוא היה האדם הכי מוכר בממלכה, כזה שגם גייס כספים למען בתי חולים ובתי יתומים, התנדב בשלל מוסדות רפואיים ועשה המון מעשי צדקה.
אה, וגם תקף מינית מאות ילדות ובכלל, כל דבר שזז. סאוויל היה רווק שלא נהג לחשוף את חייו הפרטיים, רק לאחר מותו התברר שהסודיות הזאת הייתה קשורה להיותו טורף מיני כפייתי. סוג של יהודה משי זהב (לכאורה), שמזכיר אותו גם איכשהו במראה החיצוני. שתמיד היה אפוף מסתורין ושמועות אבל איש לא תאר לעצמו שאדם שבמבט ראשון נראה כל כך קריפי, יתברר באמת כעד כדי כך קריפי.
ולאחר ההקדמה הארוכה הזאת – "ג'ימי סאוויל: סיפור אימה בריטי" הוא דוקו נטפליקסי בשני חלקים שמספר ביעילות את קורותיו של סאוויל, את חשיבותו בתרבות הבריטית ואת המערכות, המניפולציות וקשרי השתיקה שאפשרו את מעגל האביוז בן עשרות השנים הזה. היחסים עם השלטונות, עם המשטרה, עם העיתונות, ההסוואה המתוחכמת, על סף המייקל ג'קסונית, של מעשיו. טורפים מיומנים, במיוחד פדופילים, הם יצורים מתוחכמים מאוד.
כמקובל בנטפליקס, לא מדובר בדוקו עם יותר מדי מעוף ושאר רוח, אין בו את העומק והמורכבות של סדרת הדוקו על קוסבי, אבל הוא אפקטיבי ובהיר. כלומר, פחות יחדש לבריטים שעוקבים אחרי הפרשה מאז שהתפוצצה ב-2011, אבל לנו כן, הוא פשוט והוא מספר את הסיפור. 2011, אגב, הייתה כבר הפעם השלישית או הרביעית שניסו לפרסם את הפרשה, סאוויל הצליח לטרפד תחקיר ב-BBC, תחקירים בעיתונים וחקירות משטריות. רק עשרה חודשים אחרי מותו הצליחו לפרסם הכל, מה שכמובן הוביל לשורה של – אבל למה עכשיו?! אבל הוא לא יכול להגן על עצמו! אבל הוא מת! כאילו שלא ניסו כשהוא היה בחיים, כאילו שאין ערך בלפרסם פרשה כזאת גם כשהנאשם כבר מת, כאילו שלקורבנות המאוד חיים לא מגיע צדק.
ותודה לאינטרנט שהציף את מה שהתקשורת הדחיקה
הסדרה מספרת לנו באופן ליניארי על עלייתו של סאוויל, שהיה כוכב תקשורת בבריטניה משנות החמישים של המאה הקודמת ועד מותו ב-2011. שישים שנה שברובן, אם לא כולן, אנס, התעלל ותקף מאות אנשים, רובן נערות וילדות, רובן בבתי יתומים, בתי חולים, כנסיות ומוסדות שיקומיים בבריטניה. הוא תקף ילדה עם נזק מוחי, הוא תקף ילד בן חמש, הוא תקף אישה בת 75. מיד לאחר מותו כבר היו נגדו שמונה תלונות. שבוע לאחר מכן שלושים, אחרי שבועיים מאה, כיום יש מעל 400.
הסדרה מתארת איך כל תחקיר אודותיו נוטרל ועדיין, מרגע מסוים, כולם כבר ידעו. והרגע הזה נקרא אינטרנט. בראשית ימי הרשת קמו ועלו אתרי הרכילות הבריטיים, והידיעות העיקריות שהגיעו אליהם היו שג'ימי סאוויל פדופיל. כל מה שהתקשורת, מערכות החוק והשלטונות הצליחו להדחיק, התפרץ מלמטה, אנשים רגילים שכתבו לאתרי רכילות. רק אז החלו לשאול אותו את זה בראיונות, להתמודד עם האפשרות הזאת, וגם אז לא ברצינות. וזה יפה, כי זה הרי תרכיז המהלך של מי טו – הרשת הציפה את כל מה שהתקשורת פחדה לספר במשך שנים. במקום שהתקשורת תגיד לאנשים מה הסיפור, האנשים הודיעו לתקשורת מה הסיפור. ואז גם אילצו אותה לספר אותו, שוב ושוב.
אורכו של כל אחד משני פרקי "סיפור אימה בריטי" הוא תשעים דקות, רק בארבעים הדקות האחרונות של הפרק השני מתחילות העדויות והן לא פשוטות. עדות קורעת לב של אישה בת 54 שנוצלה על ידו ממושכת כשהייתה בת 11, ואחריה עוד. נשים הסכימו לדבר רק אחרי שמת, גם אז הן פחדו שלא יאמינו להן. במקביל, המון אנשים שאהבו אותו ועמדו המומים ושבורים מול הגילויים, וגם להם אי אפשר שלא להאמין.
סאוויל מעולם לא שילם על מעשיו, הוא מת בשיבה טובה בגיל 85 והותיר אחריו שובל של פגיעה וצער. סביר להניח שיש עוד אנשים כמוהו, גם היום, ברגעים אלו ממש. ובגלל זה כל הדבר הזה הוא כל כך חשוב. כי אף פעם לא מאוחר מדי וכי האמת תמיד תתגלה, פשוט צריך להמשיך ולהיאבק עליה.