13 הפרקים של העונה השנייה של "ג'סיקה ג'ונס" הפכו זמינים בנטפליקס ב-8 במרץ, יום האישה הבינלאומי. זה מועד הולם לסדרת אנטי-גיבורת העל של מארוול שעסקה בעונתה הראשונה בהתמודדות עם פוסט טראומה לאחר אונס בעזרת אחווה בין נשים (ובני הברית שלהן) עוד לפני ש-#metoo קרתה. כל סדרות "המגנים" (The Defenders) של נטפליקס אמנם מבוססות על גיבורי על של מארוול ומתקיימים, בגדול, באותו יקום קולנועי-טלוויזיוני של סרטי "הנוקמים", אבל הן משתדלות להיות מחוספסות יותר וזוהרות פחות. אלו הגיבורים שלא מתהדרים בגלימות, והשדים הפנימיים איתם הם צריכים להתמודד יום-יום שווים בעוצמתם, ולפעמים קולניים יותר, מהאיומים החיצוניים.
מכל אלו, ג'ונס (קריסטן ריטר) היא בעלת הכוחות המתוסכלת מכולם. היא לא אסירת תודה עליהם, בטח לא לאור העובדה שהיא קיבלה אותם בגלל ניסויים כלשהם שנעשו עליה ללא הסכמתה בארגון רפואי מסתורי. העונה החדשה משופעת בציטוטים מעולמו של ספיידרמן, שבאים להדגיש עד כמה לג'ונס נמאס לשמוע שהעובדה שיש לה כוח פיזי בל יתואר מחייבת אותה לאחריות להציל אנשים, או בכלל שיהיה לה אכפת מהם. אבל מתחת לחזות הזועפת וצריכת הוויסקי היומיומית, אנחנו, כצופים, כבר מכירים אותה ויודעים שהיא מסוכסכת בעיקר עם עצמה ושהיא מתייסרת בגלל ההתעללות שעברה אצל קילגרייב בעונה הקודמת. התעללות שכללה גם ביצוע רצח (תחת השפעה היפנוטית, אבל עדיין).
המאבק הפנימי הזה והחיפוש אחר אלו שהפכו אותה לבעלת כוחות הם האלמנטים שמניעים את העונה. ג'ונס והדמויות המקיפות אותה יוצאות לכל מיני סוגים של חיפוש ואיבוד עצמי. בדרך עולות סוגיות מעניינות מוכרות וחדשות כמו דיון על ניצול עם ייצוג עדכני למתרחש בימים אלה בהוליווד, שיחה על יחסי הורים וילדים שנמשכת עוד מהעונה הקודמת, וגם הדיונים על חברות והתמכרות - אל כל אלה מצטרף דיון עם פוטנציאל מרתק על הגשמה עצמית. צצים פרטים שאמורים להפוך את הדמויות למורכבות ולהעניק להן סיפורים משלהן, בעיקר לטריש (רייצ'ל טיילור) האחות המאמצת של ג'ס, למלקולם (אקה דארוויל) השכן שעובד אצלה כעוזר בחקירות הפרטיות שהיא מנהלת ולג'רי הוגרת' (קארי אן מוס המצוינת) - עורכת הדין שקשה להחליט אם לאהוב או לשנוא. אלא שעל הדרך, מדי פעם גם העלילה קצת הולכת לאיבוד העונה ומתפזרת.
העונה השנייה, גם עליה חתומה מליסה רוזנברג כיוצרת, מגיעה לאחר ציפייה רבה ועם משקל כבד על כתפיה. העונה הראשונה הגיעה אחרי "דרדוויל" המוצלחת. ג'ונס זכתה לשבחים מוצדקים מכל עבר ונחשבת לסדרה שגם מי ש"לא אוהב את ז'אנר גיבורי העל" יכול לאהוב או לפחות להעריך. כעת היא צריכה להתמודד עם ציפיות גם של חובבי הדמות עוד מהקומיקס, גם עם מאוכזבי "איירון פיסט" וה"המגנים", גם עם מי שאוהבים אותה כסדרת מתח-נואר עם גיבורה במרכזה, וגם עם הפיל הסגול שנעדר מהחדר: היעדרו של קילגרייב (דיוויד טננט) כנבל. היריב המרכזי של ג'ונס בעונה הקודמת היה מבעית ומרתק בו זמנית, האינטראקציה של ג'ונס איתו הייתה אחד הדברים המוצלחים בעונה. כעת נראה שקשה לדמויות המשנה שנשארו, שגם לא כוללות יותר את לוק קייג' שכבר המשיך לסדרה משלו, למלא את החלל.
בלי ספוילרים, אפשר לומר לטובת העונה שהושקעה מחשבה בבחירת היריב הבא של ג'ונס, ובפרט ברצון לא לייצר מאבק פשוט בין טוב לרע. באמת שמנסים לפתח עוד את הדמות שלה כאן, אבל קשה להתעלות על ההיכרות הראשונית והמרשימה איתה. העונה שולחת אותה למסע, בעל כורחה, אחרי האנשים שיצרו אותה. מה שהיא מגלה משפיע עליה ועל כל מי שמסביבה, אבל את האופי שלה אנחנו כבר מכירים, ולכן אולי כל גילוי הפעם מטלטל פחות. כן עולות שאלות אתיות על מה הופך מישהו לגיבור לעומת מישהו שפועל מתוך אינטרסים, וחוזרת התייחסות לאנשים בעלי כוחות כאל "פריקים" ו"אחרים". העונה מכילה גם טונים ביקורתיים חברתית ופוליטית, כולל דיבור על מהגרים ופערים בין עניים לעשירים שמשפיעים על גורלם של אנשים.
כל אלו מרחפים יפה מעל הסדרה, השחקנים עושים עבודה טובה והיכולת של ג'ונס לשבור דברים מהנה, אבל משהו מרגיש מבולגן כי קו העלילה המרכזי מתפתח בעצלתיים מדי.
ביחסים בין ג'ונס לסביבתה, שוב מדברים על היעדר כישורי התקשורת שלה, כשהפעם נכנס לתמונה שכן חדש (ג'יי אר רמירז) שמהווה תוספת חביבה אך לא מסעירה. הקשר בין טריש לג'סיקה חוזר על אותן תבניות מהעונה הקודמת עם הרחבה משמעותית אחת: הפעם גם לטריש יש מטרות משלה בחיים. העונה היא מסתכלת על ג'ונס כעל תמונת מראה שלה וההשוואה התמידית בין שתיהן מייצרת מתח שהולך ונבנה, גם אם הוא הולך לכיוונים די תמוהים.
העונה הזו כן מעניינת, ואפשר לצפות בכולה בבינג' תוך יומיים וחצי בקלות. עם זאת, חייבים להודות שהיא לא משתווה לרמה של העונה הראשונה, והאזכורים לקילגרייב רק מזכירים עד כמה הוא חסר. הדבר הבולט ביותר כחולשה הוא היעדר פוקוס. לוקח כמה פרקים עד שמבינים מול מי הדמות הראשית עומדת העונה, ועלילות המשנה שאמורות להתחבר לסיפור הגדול בעיקר יוצרות בלגן אצל הדמויות סביבה. בחלק מהמקרים אפשר בכל זאת לנחש לאן הכול הולך, וחבל שלא חתכו כמה פרקים או לפחות הידקו אותם כדי להגיע לרגעים המשמעותיים מהר יותר. הסדרה הולכת למקומות כבדים גם העונה, אבל יש יותר מדי דברים שנפתרים בשביל ג'ונס מבחינה עלילתית בלי שהיא תצטרך להחליט החלטות קשות.
אבחנות קטנות לסיום:
* מגוון הדמויות שמייצרות היפוך תפקידים מגדרי עדיין מרשים. יש נשים עם תאווה לכוח ופתרון זמני של בעיות בעזרת סקס, וגברים שמחכים להן בבית ומבקשים לדבר או לקחת דברים לאט. זה מצליח לרענן ולשכנע בו זמנית.
* אם אין לדמות הראשית שום דבר מעניין לומר במונולוג פנימי, עדיף לוותר על הווייס אובר, ולא לתת לה לזרוק קלישאות רק כדי להזכיר שזו סדרה בלשית.
* באופן מפתיע, ג'רי הוגרת' עוברת את הסיפור הכי מעניין בעונה. זה לוקח זמן, כי היא מעוררת אי נוחות בתחילה. מוס מגלמת אישה שמתנהגת כמו קלישאה של גבר נצלן: היא מניפולטיבית, מסובכת ביחסי מרות ומשלמת על סקס. קו העלילה שלה מתחיל כמו בזבוז זמן מסך, אבל מספק כמה רגעים מעוררי אכפתיות באמת.
* 80% מהסיבוכים בעונה מתרחשים כי ג'סיקה, טריש ומלקולם לא עונים לטלפונים ומעבירים שיחות לתא קולי. מישהו צריך לעדכן את הכותבים שיש היום מין משהו שנקרא וואטסאפ.