מאז שהבינג' הפך להיות הרגל צפייה נפוץ, קשה מאוד לשפוט סדרות על פי פרק או שניים. "לוקח זמן להיכנס אליה" הפכה להיות קלישאה כשאנחנו ממליצים לחברים לצפות בסדרות שהם פספסו בזמן אמת, בידיעה שהרבה יותר קל לשכנע אותם כשהם יכולים לבלוע עונה בסוף שבוע ארוך ולא לחכות חצי שנה ומעלה - זמן לחלוטין לא סביר להשקיע בסדרה ש"לוקח זמן להיכנס אליה".
מהסיבה הזאת בדיוק, קשה לשפוט את "מיגל" (ימי ה', 20:15, HOT3) אחרי פרק או שניים. נדמה שזו סדרה ש - אתם יודעים מה יבוא עכשיו - לוקח זמן להיכנס אליה. הבעיה? אין לה את הזמן הזה, מכיוון שמדובר בסדרה בת שישה פרקים בלבד. הסיפור של "מיגל" הוא רעיון טלוויזיוני מוצלח: מעצב האופנה טום סלמה כתב את הסדרה (יחד עם דפנה לוין, שכתבה ל"בטיפול" וביימה את "עד החתונה") בהשראת הסיפור האישי שלו - בגיל 24 בלבד הוא אימץ את בנו הראשון מאוקראינה, ויש לו בן מאומץ נוסף מגואטמלה, בנוסף לשני ילדים שבן זוגו הביא לעולם עם פונדקאית וסלמה אימץ. הסדרה עצמה היא עיוות קל של המציאות - היא מלווה את טום (רן דנקר), רווק בן כמעט 24, לאמץ את ילדו הראשון בגואטמלה, מכיוון שסיפור האימוץ האמיתי של סלמה את בנו השני הוא זה שמכיל קונפליקט שמתאים לפורמט הטלוויזיוני.
עלילת הסדרה מזגזגת בין העבר והפגישה הראשונה של טום ומיגל להווה, בו מיגל כבר בן 18 וחוזר לגואטמלה לחפש את אמו הביולוגית. המבנה הזה בוודאי לא חדשני, אבל יש לו יתרונות. הוא עוזר בעיקר לייצר מתח באמצעות פערי מידע באופן פשוט יחסית, כך שמדובר בבחירה טובה במיוחד עבור תסריטאי מתחיל. בהתחלה פערי המידע האלה נראים כמו חורים בעלילה, אבל כשמבינים שהם אמורים להיות שם, אפשר להפסיק לשאול שאלות וללכת לסדרה להוביל בקצב שלה, אם לוקחים בחשבון שהוא מאופק.
"מיגל" מלאה בדברים טובים: סיפור אישי באמת מרתק, רן דנקר היפה (שהוא גם שחקן טוב. לא מדהים, אבל טוב) וקאסט של שחקני משנה נהדרים ובראשם אביב כרמי, שהמעבר שלה מהתאטרון לטלוויזיה נראה טבעי לחלוטין. הבעיה שלה היא הקצב שלה, שנראה איטי מדי מכדי שהיא תתרומם כפי שצריך בשישה פרקים בלבד. היא מתחילה כמו סדרה שבונה לעבר שיאים דרמטיים לאט ובסבלנות, אבל בתור מיני סדרה, קצת מלחיץ שהיא לא תספיק להגיע אליהם ושהיא מלאה בפוטנציאל שלא ימומש, חלקית בגלל ההישענות שלה על המציאות. ניכר ב״מיגל״ החשש של יוצריה לסטות מהאמת הביוגרפית שהיא מבוססת עליה ולהעז, לא ברמת הפרטים היבשים העלילתיים אבל כן ברמת ההתמודדות הרגשית של הדמויות עם הסיטואציה המורכבת.
בסוגייה האם "מיגל" היא סדרה לא רעה או מצוינת ניתן יהיה להכריע רק בסיומה, וכרגע היא נראית בדיוק כך - כמו סדרה שעשויה להתפתח לאחד משני המקומות האלה. זה מספיק כדי לרצות להמשיך לצפות, בעיקר כדי לראות איך חוסר התקשורת בין מיגל לטום ייפתר והאם המסע שיעברו בדרך להיות אב ובנו לא יסתיים בקלישאות גמורות. בנוסף, מעניין לראות את האישיות של מיגל המבוגר נחשפת, בעיקר מכיוון שזהו החלק הפיקטיבי ביותר בסיפור - במציאות בנו של סלמה בן עשר בלבד. בינתיים "מיגל" מלווה בענן של אי ודאות לגבי הטיב שלה ומה שיחרוץ את גורלה יהיה העומק אליו היא תצלול, לתוך המורכבות הפסיכולוגית של הדמויות שלה ועד כמה התסריט שלה מוכן להיפרד מהמציאות. שלמרות שבלעדיה לא היה סיפור לספר, היא עלולה במקרה הזה לפגום בו.
tvbee בפייסבוק