ייקח זמן עד שנשכח את אתי אלון, האישה שגנבה לפני שני עשורים רבע מיליארד שקל מהבנק למסחר כדי לכסות על החובות של אחיה המהמר הכפייתי. הסיפור, כך נראה, עדיין ממשיך להעסיק לא מעט אנשים, בהתחשב בעובדה שאתמול עלתה המיני-סדרה "מעילה", היצירה הטלוויזיונית השנייה שעוסקת באתי אלון ובמשפחתה. הראשונה הייתה הדוקו-דרמה "אתי אלון: האישה שגנבה 250 מיליון", בכיכובה של חן אמסלם בתפקיד אתי.
רק ש"מעילה" לא מספרת רק על אתי אלון. אתי, בגילומה של דאנה איבגי הנהדרת, היא דמות ראשית - אבל הסדרה היא לא רק סיפורה של מי שגנבה מיליונים מהבנק, אלא גם סיפורו של עופר, גבר שהתמכרותו להימורים הרסה את החיים שלו ושל האנשים היקרים לו. סיפור של אהבת אחים שהפילה בנק שלם. לפי הסדרה, מקסימוב היה חייב כסף לאנשים הלא נכונים, ואתי, שרק רצתה למנוע ממנו למצוא את מותו בטרם עת, השתמשה במעמדה כמנהלת בבנק למסחר וגנבה עבורו מיליוני שקלים במשך שנים. ולפי ארבעת הפרקים הראשונים של המיני-סדרה, זה פשוט נראה נהדר.
"מעילה" לוקחת את ז'אנר הפשע האמיתי, שכבר פרח מעבר לים, ומתרגמת אותו בהצלחה לישראלית. היא עושה זאת עם ליהוק נהדר: בין אם מדובר בתפקידים הקטנים, כמו הבוס של אתי שמגולם על ידי שלום אסייג, או אמא של אתי, שדמותה זוכה לזמן מסך מועט מדי, אבל מגולמת על ידי לא פחות מענת וקסמן (האישה הראשונה שזכתה בשלושה פרסי אופיר - האישה השלישית שהגיעה להישג הזה היא איבגי עצמה). שני קליין, שמגלמת את יפה, אשתו של עופר וגיסתה של אתי, עושה עבודה יפהפייה בתור קול ההיגיון היחידי מהמשפחה. "מעילה" היא חוויית צפייה סוחפת בין השאר בגלל שהיא מלאה באנשים שמתייחסים לתפקיד שהם מגלמים ברצינות, גם אם הם שם לשלוש שורות כשהמצלמה חולפת על פניהם ביעף. פרטים כמו הבדיחות הפרטיות של העובדות בבנק או הדינמיקה הטבעית של עופר עם המהמרים שלצידו (אור בן מלך הוא אחד מהם) הופכים את "מעילה" לסדרה שאכפת לה מהאנשים שהיא מספרת את סיפורם - וזה לא מובן מאליו.
כמובן שזה לא היה עובד בלי הצמד הראשי שסוחב את הסדרה על גבו: דאנה איבגי ויהודה לוי, בצימוד שעובד כל כך טוב שקשה להבין למה רק עכשיו הוא הגיע. אחרי כמה שנים של תפקידים מתחת לרדאר, איבגי מזכירה שהיא עדיין אחת השחקניות הכי טובות בישראל. בהופעה מאופקת, היא מציגה את אתי אלון בתור אישה שהנסיבות - והמשפחה שלה - אילצו אותה לעשות דברים איומים שבכלל לא עבדו לטובתה האישית. אתי של "מעילה" היא יותר קורבן מפושעת, אבל איבגי מגלמת אותה בצורה מעוררת חמלה, לא רחמים.
את זה אי אפשר לומר על עופר מקסימוב, אותו יהודה לוי מגלם למופת. לוי, אחד הכוכבים הגדולים בישראל כבר כמה עשורים, משתמש בכריזמה ובסקס אפיל הטבעיים שלו בצורה מבריקה ב"מעילה" - עופר הוא דמות שבלתי אפשרי לאהוב, קשה מאוד לתמוך בו, אבל באותה מידה קשה להוריד ממנו את העיניים, בשעה שהוא נופל עמוק יותר ויותר לבור שהוא כרה בעצמו. בגילומו של יהודה, עופר הוא טיפוס נאלח שהצפייה בו עשויה לגרום לצופים מסוימים לשאול "מה אתה עושה, לעזאזל?!", ובכל זאת לקוות שכל הבלאגן שהוא יצר איכשהו ייפתר מעצמו.
הייתי די מושקע רגשית במהלך הצפייה ב"מעילה". אולי בגלל שהסיפור של אתי אלון יותר רלוונטי אלי כישראלי מאשר אלה של או. ג'יי. סימפסון או ג'ו אקזוטיק. אבל יכול להיות שהסיבה פשוטה הרבה יותר מזה: "מעילה" מזכירה שסדרה טובה לא צריכה הרבה יותר מכתיבה, בימוי ומשחק טובים מאוד. על פניו זה לא אמור להיות קשה, ומצד שני זה מתגלה כאתגר לא קטן - אנחנו רואים סדרות שנופלות על אחד ההיבטים האלה כל יום. הכתיבה של "מעילה" מעודנת ומדויקת, בלי להלום בצופה עם המסרים הפמיניסטיים והמעמדיים שסיפורה של אתי אלון מעלה. יש דרמה, ולפעמים יש מלודרמה, אבל הכל בווליום הנכון, בלי להידרדר לקאמפ לא מכוון (למרות שאוסף התסרוקות היפהפה שהסדרה מציגה בהחלט יכולה לעבוד למי שרוצה לראות את דאנה איבגי מחומצנת, או את יהודה לוי עם פריזורת אלי אוחנה). הדמויות נבנות בניואנסים הנכונים עבורן: עופר נכנס לבית של אתי וישר שואל את בתה אם אמא שלה קנתה לה שמלה חדשה, אבא של אתי מרכל בבוכרית על אחד מהחברים של עופר. זאת נקודה לזכות התסריט החכם של שירה פורת ויותם גנדלמן, אבל גם לזכות הבימוי המצוין של גנדלמן עצמו, שיוצר אווירה אפלולית לאורך הסדרה בלי לנסות להעמיד פנים שהוא מביים מותחן הוליוודי.
"מעילה" אינה מושלמת - עולה לעיתים התחושה שהיוצרים קיבלו יותר מדי פרקים לספר את הסיפור עצמו - אבל היא סיפור אנושי, חכם וסוחף שמזכיר לנו שפשע נעשה על ידי אנשים שלעיתים פשוט לא יכלו לבחור במשהו אחר. בזכות השחקנים הנכונים ותשומת הלב המרשימה לפרטים הקטנים (ישראל של הניינטיז משוחזרת באופן קסום לחלוטין), מדובר בצפייה מומלצת לכל מי שרוצה להתרווח מול מעשיית פשע עשויה היטב.