ז'אנר קומדיית הנעורים הרומנטית הוא ז'אנר שלאורך השנים היה סטרייטי לחלוטין, לפחות כשמדברים על יצירות מיינסטרימיות. רק ב-2018 - לא מזמן בכלל - עלה למסכים "באהבה, סיימון", שהיה הסרט הראשון של אולפן הוליוודי גדול שעוסק בסיפור אהבה בין בני נוער מהקהילה הגאה. הסרט - בכיכובם של ניק רובינסון ("עוזרת בית"), ג'ניפר גארנר וג'וש דוהמל – היה גם לסרט הנעורים הרומנטי הקווירי הראשון שבאמת הצליח לפרוץ מאזור הנישה אל לב המיינסטרים, והוא מהווה חלופה ראויה לאינסוף סרטי התיכון הרומנטיים, המתקתקים והממכרים, שהציגו סיפור אהבה בין נער לנערה.
בניגוד ל"באהבה, סיימון", "עוצר נשימה" איננה עטורת כוכבים: את הדמויות הראשיות בסדרה מגלמים שחקנים אנונימיים כמעט לחלוטין - אם כי זוכת האוסקר אוליביה קולמן ("הכתר", "פליבג") משחקת בסדרה בתפקיד משני, ליהוק שנשמר בסוד עד למועד עלייתה של הסדרה למסך. בהתחשב בכך, ברור שהבאזז סביב "עוצר נשימה" לא משתווה וגם לא ישתווה לזה שהיה סביב "באהבה, סיימון", וברור שמדובר בפרויקט נישתי יותר ובפרופיל נמוך יותר.
ובכל זאת, הסדרה החדשה דומה לסרט ההוא במובנים רבים, ואפשר אפילו לומר שהיא מתפקדת כמעין גרסה טלוויזיונית שלו. היא פותחה עבור נטפליקס, פלטפורמת הסטרימינג הכי נגישה והכי מוכרת שיש, וכמו הסרט, גם "עוצר נשימה" היא אכן קומדיה רומנטית ביי דה בוק – שמכבדת את הנוסחה הקבועה ומתמסרת אליה, אבל מרעננת אותה באמצעות דמויות מקוריות, כאלה שבדרך כלל לא מובילות סיפורים בעלי מבנה דומה.
"עוצר נשימה" עוקבת אחר צ'ארלי ספרינג בן ה-14, נער ביישן, מוכשר וחנון והומו מחוץ לארון. הוא אמנם לא מקובל (וגם סבל מבריונות בעבר), אבל הוא ממש לא בודד, ואת רוב זמנו הוא מבלה עם קבוצת החברים האיתנה שלו - טאו הדעתן והסוער, אייזיק השקט והחביב ואל הבוגרת והשנונה; השניים הראשונים לומדים יחד עם צ'ארלי בבית הספר טרוהם לבנים, האחרונה למדה שם עד שיצאה מהארון כטרנסג'נדרית ועברה ללמוד בבית הספר היגס לבנות.
הדמות הבולטת הנוספת בחייו של צ'ארלי הוא בן, נער מקובל שלומד בשכבה שמעליו. הם נפגשים באופן קבוע בחדרים הנסתרים ביותר של בית הספר כדי להתמזמז, אבל במסדרונות, בן לא שם על צ'ארלי. הוא בקושי אומר לו שלום. האמת היא שגם כשהם לבד, בן עסוק בלנצל את ההזדמנות שניתנה לו לפרוק את משיכתו הפיזית לבנים, והוא לא ממש נמצא שם כדי לבלות עם צ'ארלי עצמו.
השגרה הזו משתנה מקצה לקצה כשצ'ארלי מכיר לראשונה את ניק נלסון, שהופך עם תחילת שנת הלימודים לשותפו לשולחן. ניק הוא שחקן רוגבי פופולרי מכיתה י"א, הוא משתייך לחבורת המגניבים והשטחיים של בית הספר, אבל הוא לא מתנהג כמו אחד מהם - וצ'ארלי מזהה בו את העדינות ואת העומק. שבועות ארוכים מעביר צ'ארלי בכמיהה אליו, אבל התקשורת ביניהם מסתכמת בשלום-שלום ובחיוכים מהוססים. עד שהסכר נפרץ: שיחה אחת משעשעת על שיעורי בית במתמטיקה מייצרת בין השניים חיבור מיידי, ומהר מאוד הם מתחילים לבלות יחד גם אחרי שעות הלימודים. העניין הוא כזה: בעוד צ'ארלי מכיר ומקבל את משיכתו לבנים ואת משיכתו לניק בפרט, ניק חי את חייו עד כה כסטרייט, וההיכרות עם צ'ארלי היא הפעם הראשונה בה הוא פקפק בהיותו כזה. הוא אמנם מבין שיש לו רגשות כלפי צ'ארלי, אבל הוא מתקשה להבין את זהותו המינית ולהשלים איתה.
"עוצר נשימה" מבוססת על סדרת הרומנים הגרפיים של אליס אוזמן באותו השם. בסדרת הטלוויזיה כמו בסדרת הספרים, בולט הדגש על ייצוג אתני ולהטב"קי נרחב, שאינו מסתכם רק בדמות ראשית קווירית; כך, למשל, טאו הוא אסייתי, אל היא שחורה (וטרנסית, כאמור), והסדרה מספרת גם את סיפורן של זוג לסבי מעורב, חברות של אל מבית הספר החדש. הייצוג הרחב כאן איננו פרקטיקה של סימון וי (כמו שהיה ב"פשוט ככה", למשל), אלא הוא מגיע מבפנים, והוא לב ליבה של היצירה, הספרותית והטלוויזיונית כאחד. כלומר – אין כאן דמויות מאולצות שנכפו עליהן מאפיינים מסוימים במטרה לסתום לקהל את הפה, אלא דמויות שניכר שהן נובעות מתוך שאיפה אמיתית ליצור קומדיה רומנטית טלוויזיונית שקווירים יוכלו לראות בה את עצמם.
"עוצר נשימה" לא ממציאה מחדש את הגלגל. היא לא מתחכמת (והיא גם לא צריכה להיות). היא משלבת בתוכה את כמה מהטריקים המוכרים ביותר של ז'אנר הקומדיה הרומנטית וממש לא מתנצלת על זה: כך, למשל, בסצנה אחת הספרים של צ'ארלי נופלים מהלוקר וניק עוזר לו להרים אותם מהרצפה. בסצנה אחרת, ניק רץ לביתו של צ'ארלי כשבחוץ גשם זלעפות, מגיע לפתח דלתו כשהוא ספוג מים ומספר לו על רגשותיו. ההתרגשות והכמעט, שמאפיינים את יחסיהם של ניק וצ'ארלי וגם את יחסיהם של עוד כמה מהזוגות המתהווים בסדרה, מחזיקים אותנו במתח – והמימוש תמיד חמוד להחריד ותמיד מאוד מספק.
כפי שאפשר להבין מהתיאור הנ"ל (וכפי שיבין כל מי שיצפה ביותר מדקה מתוך הסדרה), "עוצר נשימה" נוטפת קיטש. וזה לא מעצבן בכלל: ראשית כל, היא ממקמת במרכזה דמויות שפשוט אי אפשר שלא לאהוב. דמותו של ניק מגובשת וכובשת, וכמוה גם דמותו צ'ארלי האובר-מתנצל וחסר הביטחון; המאבקים הפנימיים של שאר הדמויות אמנם לא מתוארים על כל מורכבותם, אבל גם הן מעוררות אמפתיה. אייזק, למשל, בקושי מוציא מילה מפיו לאורך הסדרה, ובכל זאת דמותו היא אחת הדמויות היותר מקסימות שנראו לאחרונה על המסך. העובדה שכל שחקניה של "עוצר נשימה" באמת נראים כמו בני נוער (ולא כמו אנשים בני 24, כפי שקורה ברוב סדרות התיכון) מקנה לה כמה וכמה נקודות בונוס, והופכת את הדמויות שלה לעוד יותר אמינות.
הקסם של "עוצר נשימה" טמון גם בוויזואליות שלה. בחלק מהסצנות שלה, הסדרה משלבת אלמנטים של אנימציה (ששואבים השראה מהסגנון האיורי של הרומנים עליהם מבוססת הסדרה), ואלה נותנים ביטוי נוסף לרגשותיהן של הדמויות. כך, למשל, פרפרים מרחפים מעל ראשו של צ'ארלי המאוהב כשהוא רואה את ניק, וקשקושים שחורים מטשטשים את המסך כשהוא מדמיין את הסיוטים הכי גדולים שלו. באחת הסצנות, אולי הסצנה הכי יפה לאורך כל הסדרה, ניק משתוקק לאחוז בכף ידו של צ'ארלי שמנמנם לצידו על הספה, וכשהוא מתכונן לעשות זאת ניצוצות כתומים וצהובים מופיעים על המסך, אצבעותיו רועדות וקולות זיקוקים נשמעים ברקע.
הסדרה גם מקפידה לעשות לקומדיה הרומנטית את ההתאמות הנדרשות לשנת 2022, ובהתאם – סצנות רבות מתוכה מציגות את גיבוריה כשהם מתכתבים אחד עם השני בהודעות הפרטיות באינסטגרם. המצלמה מתקרבת להודעות המהבהבות על המסך ולאצבעות, המקלידות-ומוחקות-ומקלידות שוב במרץ. הבחירה הזו איננה טריוויאלית ולעיתים גם מתישה, אבל האינטנסיביות עושה את העבודה ומתרגמת לטלוויזיה בצורה מושלמת את הנפח המהותי שתופסות הרשתות החברתיות בחייהם של בני נוער בימינו.
"עוצר נשימה" לא מושלמת. היא נוטה להריץ מהר מדי קווי עלילה מוצלחים שהיו יכולים להיתרם מאיזו מריחה טובה, ולא פעם היא הורסת סצנות שטבען להיות שקטות באמצעות מוזיקה רועשת ומיותרת (ובכלל, הפסקול של הסדרה הוא כנראה הצד החלש ביותר שלה). ובכל זאת, "עוצר נשימה" היא סדרה מתוקה ומשמחת. אולי היא לא עוצרת נשימה כפי שמבטיח הטייטל שלה, אבל אם חיפשתם הרעלת סוכר טלוויזיונית (וזו מחמאה, שלא יהיה כאן ספק), זו לגמרי הסדרה בשבילכם.