הלקוחות כבר הגיעו, המנות הוזמנו, הגיע הרגע: ריאליטי האוכל מבית ערוץ 13, "המסעדה הבאה" עליו אנחנו שומעים כבר שבועות ארוכים, פתח את שעריו.
בשידור שהחל מוקדם מהרגיל, בשל החלטת מועצת הרשות השנייה שקיצרה את מהדורות החדשות, ושכלל אפס פרסומות - ורק מעט חסויות - כדי למשוך כמה שיותר קהל, הריאליטי החדש הושק ברוב הוד והדר – ונדמה כי הבכירים בערוץ שמו הרבה מהביצים שלהם בסל הזה. הקונספט כולל ארבעה טבחים שנלחמים על האפשרות להקים מסעדה שתפעל לשבוע, ושצופי התכנית יוכלו להגיע אליה ולטעום, לראשונה, את המטעמים עליהם הם שומעים בטלוויזיה. זו תמיד הייתה נקודת התורפה של תכניות האוכל, שבניגוד למקבילותיהן בעולמות השירה או הריקוד, הצופים לא יכולים להתרשם ממקצועיות המתמודדים וצריכים להסתמך על טיעוני השופטים. "המסעדה הבאה" מנסה להתגבר על המשוכה הזאת.
"המסעדה הבאה" שואבת לא מעט מאחותה הגדולה, "משחקי השף": המיקוד במטבחי מסעדות ובסרוויס מקצועי, שבולט מאוד ב"משחקי", נלקח שלב אחד קדימה, וזהו מרכזו של הפורמט החדש. גם צוות השופטים הגברי למדי – מושיק רוט, אסף גרניט ויוסי שטרית – ממשיך גם ל"המסעדה", ומקבל חיזוק חשוב והכרחי בדמות העיתונאית ואשת הקולינריה רותי רוסו (ועוד על זה בהמשך). מי שנשארה בחוץ היא המנחה מירי בוהדנה, שלמרות מתיקותה הרָבה הייתה מפציעה לעתים רחוקות מאוד בתכנית המקור ואכן לא לגמרי ברור למה נוכחותה עדיין הכרחית. אבל מה, המחסור במנחה בפורמט החדש (ולא, שתי שורות של רותם ישראל שמקריאה "התכנית משודרת בחסות" לא נחשב), היה בולט: אף אחד לא הסביר לנו איך עובדת הסדרה, מה לעזאזל קורה אחרי שהמסעדה נפתחת והאם אותה "מסעדה הבאה" שבכותרת מתייחסת לכל מסעדה שתיפתח אחרי כל פרק, או שבסוף הסדרה תיבחר מנצחת יחידה, מסעדה אחת למשול בכולן.
ובכלל, עוד לפני שנכנסים לאיכותו של פרק הפתיחה, שם התכנית הוא עניין שחייבים להתעכב עליו. הגנריות המובנית שלו, שמנסה לשאוב מ"הכוכב הבא" האהובה, עובד לרעתה: בכתיבת כתבה זו נאלצתי לגגל את שם הסדרה יותר מפעם אחת על מנת להיזכר איך בחרו לקרוא לתכנית. וזה חבל, כי הקונספט שלה מסקרן מאוד ושונה מכל מה שראינו בארץ קודם לכן (בחו"ל, לעומת זאת, כבר נעשו תכניות כאלה: חפשו "ארוחה למיליונרים" בנטפליקס). כך או כך, עם שם בינוני וקונספט מעניין ומרגש, הציפיות היו גבוהות מאוד לקראת פרק הפתיחה.
ואי אפשר להגיד שהן לא מולאו, ברמה כזאת או אחרת. רותי רוסו היא ליהוק נפלא, שמחמיא מאוד לשלישייה שלמדנו להכיר ולאהוב. ניכר שהיא מקצועית לא פחות מחבריה לשולחן שמתגאים בתואר "שפים", ויודעת על מה היא מדברת. היא לא מפחדת להיות קשוחה ומסתדרת נהדר בתוך הדינמיקה המרובעת – מה גם שעם כל האהבה לשופטים, המראה של שלושה שופטים גברים בלי אישה אחת לרפואה צרם מאוד לעין, וניתן רק לקוות שרשת יחליטו להוסיף אותה לתוך הפאנל הקבוע של "משחקי". קונספט הטעימה העיוורת בו סדרת המקור כה אוהבת להתגאות, ובמידה רבה של צדק, נזנח – אבל יש בזה היגיון, מפני שמסעדה היא קודם כל חווייה ורק אחר כך טעם. מה שכן מצער הוא שהקונספט הנוכחי מציג הרבה פחות בישולים והרבה יותר דיבורים, מה שמחזיר אותנו הישר לימי החריימה עם הדמעות של אמא, קונספט מאוס כל כך שלמרבה המזל כמעט ונעלם מהמסכים בשנים האחרונות. ריבוי דיבורים, במקרה הזה, שווה ריבוי דמעות, וחבל שכך.
הליהוקים של מתמודדי הפרק הראשון נעו על הציר שבין גאוניים למיותרים להפליא. לי בלילי המקסימה, כולל החשיפה המפתיעה על זהות אביה, הייתה אס בשרוול שעשה את העבודה לחלוטין. גם דוד שושן האיטלקי היה מקסים ומקצועי. אביבה אבידן הייתה גם היא הפתעה חמודה, אך לא לגמרי ברור מה הקשר בינה לבין מטבח מקצועי (והרי זו לא כל מהות הקונספט?). ולוקץ'? ב"משחקי השף" הוא הפציע כהפוגה קומית, ולכן ממש לא ברור מה הוא עושה כאן כמתמודד מן המניין. זה מוזיל את איכותם של המתמודדים האחרים, וגם האוכל שהכין הזכיר כי מדובר בבשלן חובב ולא במקצוען. זה רק מחדד את החבל הדק שעליו צריכות ללכת תכניות הריאליטי בימים אלו: הקו שבין רוח שטות לבין מקצועיות גרידא. זהו חבל דק שקשה מאוד להלך עליו, ולא פעם תכניות בישראל נוטות ליפול בו על התחת.
חוויית הצפייה ב"המסעדה הבאה" הייתה מהנה. אין ספק שזהו תור הזהב של ריאליטי הבישולים, וכיף לראות קונספטים נוספים מלבד חיפוש אחר הבשלן הטוב ביותר. אם התכניות הבאות ישמרו על הרף של פרק הפתיחה (וזה אם גדול), נקבל סדרה מהנה ואינטיליגנטית שאוהבת אוכל ואירוח. אבל תיזהרו עם הדמעות, שלא יצא לכם מלוח.