התחרות עם ג'סינדה ארדרן די צמודה, אבל יכול מאוד להיות שרוז מטפאו היא האישה הניו זילנדית שהכי השתדרגה מאז הקורונה. מי שהייתה סתם עוד קומיקאית מקומית מתחילה, ותחגוג 30 רק בשנה הבאה, הפכה באביב האחרון לאחד השמות הכי מבטיחים בתעשיית הטלוויזיה - והכל בזכות "אבק כוכבים" ("Starstruck"), קומדיה רומנטית בת שישה פרקים ביצירתה ובכיכובה מבית ה-BBC ו-HBO מקס, שמגיעה כעת גם לישראל.
העלילה של "אבק כוכבים" (לא התרגום הכי מוצלח שיש, כן?) היא בדיוק כמו ב"נוטינג היל", רק הפוך: ג'סי (מטפאו) היא צעירה שעברה ללונדון ומתפרנסת מעבודה בבית קולנוע ושמרטפות. בחגיגות השנה החדשה היא פוגשת את טום (ניקש פאטל), בחור בריטי ממוצא דרום אסייתי, ומסיימת את הלילה במיטה שלו. כשהבוקר עולה, ג'סי מגלה שדווקא בקולנוע יש לה כמה חורים בהשכלה - טום מהלילה הוא טום קאפור, כוכב קולנוע מבוקש שמדלג בין שוברי קופות לקמפיינים של מותגי יוקרה.
ההחלטה המשמעותית ביותר של ג'סי, ושל "אבק כוכבים" בכלל, היא לא להתרגש מסטוץ אחד עם מישהו הרבה יותר מפורסם ממנה. בפרקים הבאים - כשכל אחד מתרחש בעונה אחרת בשנה - ג'סי מנסה להמשיך הלאה בחייה, אבל היא וטום ממשיכים להיתקל אחד בשנייה, בנסיבות מקריות לחלוטין ולא אמינות בכלל. הפעם דווקא הוא נראה כמי שרוצה לפתח את הקשר, בעוד ג'סי רחוקה מלהיות אובססיבית אליו, אם כי בינה לבין עצמה היא בטח נהנית לחלום על חיים של שטיחים אדומים ופסטיבלים מסביב לעולם. כשהיא לא עוסקת בכל ענייני הכן/לא יתאהבו, "אבק כוכבים" מציגה קצת מיחסיה של ג'סי עם הסביבה שלה, כמו גם מפגש של טום עם הסוכנת שלו (בגילומה של מיני דרייבר), ששומעת שהוא מעוניין לצלם סרט אינדי וישר שואלת אותו "למה? אתה עולה במשקל?".
יחסית לסדרה שמתעקשת להתקדם מהר ככל שאפשר עם העלילה שלה, "אבק כוכבים" עדיין מרגישה כמו קומדיה רומנטית שרודפת אחרי הזנב של עצמה. בסרט "פאלם ספרינגס" (וב"לקום אתמול בבוקר", "בובה רוסית" ועוד מיליון יצירות אחרות) הדמויות תקועות בלימבו שמאלץ אותן לחיות את אותו יום מחדש. במובן מסוים, זה מה שקורה לנו כאן. אנחנו ראינו, שמענו וחווינו כל סצינה וסצינה מ"אבק כוכבים", ויותר מפעם אחת. לפעמים זה היה עם מבטא אמריקאי ("בנות"), לפעמים עצוב ("להרוס אותך") ולפעמים עם מבטים למצלמה ("פליבג"), אבל אלה לרוב היו אותם סיפורים, אותן חוויות וכן, גם פחות או יותר אותה אישה. אל תטעו, הנוכחות של מישהי עם מראה ורקע כמו של מטפאו היא חשובה, על אחת כמה וכמה כשמדובר ברומן בין גזעי, רק שהיוצרת והשחקנית המוכשרת הזו לא מצליחה להביא שום דבר חדש למסך. בשביל עוד מונולוגים של "אני בת 28, אין לי אף אחד, חשבתי שכבר אהיה גרושה" לא שווה לשלם דמי מנוי על שירות סטרימינג נוסף.
ואולי הבעיה היא בכלל לא במטפאו ובסדרה שלה, אלא דווקא בטלוויזיה כולה - שמתקשה להבין שהמשכנו הלאה. קומדיות רומנטיות על רווקים ורווקות שמנסים לנווט בסצינת הדייטים של העיר הגדולה הן דבר שראינו, בערך, אלף פעם. וזו גם הסיבה שיותר ויותר קשה להלהיב אותנו ממשהו חדש. מוטב שמטפאו והיתר ינסו את מזלם באפיקים טיפה פחות עמוסים (מה קרה לסדרות על מקומות עבודה? למה לא להכניס קצת מסתורין לקומדיה?), ויניחו לתת-הז'אנר הזה לעת עתה. כי בסוף, עדיין מדובר במישהי שיכולה להיות קולו של דור. כמה חבל שכבר שמענו המון קולות כמו שלה.