ילדה שנעלמת באורח מסתורי. מתקשרת שלא מתנהגת כתמול שלשום. בית רדוף. מגפת התאבדויות מסתורית ממגדלור שלו. התעלומות הללו הן הלחם והחמאה של אדווין פיין וצ'ארלס רולנד, בלשי הרפאים: זוג רוחות רפאים, צעירים שנהרגו זה מכבר, אבל החליטו להישאר בעולם החיים במקום להמשיך אל עבר העולם הבא. תוך כדי שהם בורחים מהמוות (קירבי האוול-בפטיסט, "המקום הטוב"), הם פותחים סוכנות בילוש למקרים על-אנושיים ומשתדלים לעזור לאלו שאף אחד אחר לא יודע איך לעזור להם.
עלילת "בלשי הרפאים" ("Dead Boy Detectives") של נטפליקס נפתחת כאשר צ'ארלס ואדווין מצרפים לשורותיהם את קריסטל פאלאס (קסיוס נלסון), מתקשרת-מדיום בעלת כוחות על אנושיים שמסוגלת לראות רוחות רפאים וגם להיכנס לראש של אחרים ולחזות בזיכרונותיהם. קריסטל מצטרפת לחבורה למורת רוחו של אדווין, שנאלץ להשלים עם נוכחותה, והשלישייה מתחילה לעבוד יחד ולפתור תעלומות, כולל את זו של קריסטל עצמה - שד השתלט עליה וגנב את זיכרונותיה. העניינים מסתבכים כאשר הם נתקעים בעיר פורט טאוסנד שבוושינגטון, ולכן לא יכולים לברוח - לא מהמוות ולא מעצמם.
"בלשי הרפאים" היא סדרה שמתרחשת באותו יקום של "סנדמן", אבל הנוכחות של קירבי האוול-בפטיסט בתפקיד המוות היא ככל הנראה הקשר היחיד ביניהן, כך שאם לא ראיתם את הסדרה הראשונה אין לכם ממה לחשוש. עלילתה מבוססת על הקומיקס מאת ניל גיימן (שגם נמנה על מפיקיה), ולכן לא מפתיע שהיא ברובה כתובה היטב, מושכת, מותחת ומיוחדת, ולא חוששת לשחק ביצירתיות עם ארגז הכלים האומנותי שברשותה.
הסדרה מציגה טלוויזיה מושקעת, החל מהארט המהפנט שניכרת בו מחשבה לפרטי פרטים, דרך צילום מוקפד וייחודי וכלה בעריכה דחוסה וקצבית, שלא מותירה יותר מדי זמן להרהורים ומשאירה את הצופים בעניינים בכל רגע ורגע. אבל למרות הקצב המהיר והקונספט האוורירי, כזה שלא לוקח את עצמו יותר מדי ברצינות - "בלשי הרפאים" לא מפחדת מנושאים אפלים כמו חטיפת ילדים, אלימות ורצח. כלומר, "לא מפחדת" זה אנדרסטייטמנט. הנושאים האלה הם בדיוק מה שמעניין אותה. כמה שיותר דם וטראומה, ככה יותר טוב. וחשוב לדעת את זה לפני שצוללים אליה, מהסיבות הברורות.
צריך להתייחס גם לליהוקים של "בלשי הרפאים". למרבה ההפתעה, ושלא כהרגלה של נטפליקס - מדובר בשחקנים שהם כמעט לגמרי אנונימיים. לתפקידים של צ'ארלס ואדווין לוהקו ג'יידן רברי וג'ורג' רקסטרו, שאת הפילמוגרפיה המשותפת שלהם ניתן למנות על פחות מעשר אצבעות. הם כל כך אנונימיים עד שאין להם אפילו דפי ויקיפדיה, לא בעברית אבל גם לא באנגלית (לפחות בינתיים), וזה נכון גם ליויו קיטאמורה שמגלמת את ניקו, השכנה שגרה ממול. אליהם הצטרפו נלסון, בריאנה קווקו ("הדיילת" ואחות של קיילי) וגם לוקאס גייג' ("הלוטוס הלבן", "אופוריה"), בין השאר. גם קווקו וגם גייג' עושים עבודה נהדרת, ומצליחים לזרוח למרות מיעוט של זמן מסך.
על אף כל השבחים והמחמאות, באמצע העונה נפלה עליי הבנה מצערת: כל שלושת השחקנים הראשיים, שבבירור נמצאים בעשור השלישי לחייהם, אמורים לעבור בתור טינאייג'רים בני 16. ג'יידן רברי, ג'ורג' רקסטרו וגם קסיוס נלסון, כולם מגלמים נערים אבל נמצאים בפועל עמוק בתוך גילאי ה-20 פלוס, וזה פשוט לא עובד. כבר התרגלנו לצפות לפרקטיקה הזו כשמדובר בסדרות נוער ישראליות, אבל זה משאיר טעם מר בפה כשזה מגיע מסדרה שהופקה על ידי שני גופי ענק כמו נטפליקס והאחים וורנר. למה לא ללהק שחקנים צעירים לתפקיד, או אפילו פשוט מכך - למה לא להפוך אותם בתסריט לצעירים בתחילת חייהם? מה זו ההתעקשות המיותרת הזו?
ואגב מגרעות, עם כמה שהעריכה של "בלשי הרפאים" מהודקת - קשה לתת את אותה המחמאה לדיאלוגים, שחוטאים פה ושם במסבירנות יתר. זה לא הגיוני שבלשים שעובדים ביחד כבר כמה וכמה עשורים יסבירו אחד לשני דברים טריוויאליים על העבודה. נכון, הצופים צריכים להבין מה קורה, אבל יש דרכים אינטליגנטיות יותר להעביר את המידע.
בכל אופן, אין ברירה אלא להודות שאנחנו בתוך תקופה של טלוויזיה די בינונית. גם הלהיטים הכי גדולים של התקופה, כאלו שמקבלים המלצות בלי סוף - הן סדרות שברוב המקרים, לא *באמת* שוות את ההייפ המוגזם (סליחה, "הדוב", אבל אני מסתכלת עלייך). בתוך האקו-סיסטם הזה, "בלשי הרפאים" מתברגת במקום טוב באמצע: היא לא מופע טלוויזיוני יוצא דופן שקשה לשכוח, לא בשורה חדשה ובטח שלא מאסטרפיס, אבל היא גם בכלל לא רעה. הסחת דעת מושלמת, קצבית וסוחפת, כזו שלא מרגישים כאילו שבזבזנו עליה את הזמן. ובימים כמו אלו, גם זו ברכה לא קטנה.