מוטי קירשנבאום הלך לעולמו לפני שלוש שנים כאגדה טלוויזיונית. בבואו בשערי היכל התהילה של התרבות הישראלית עמדו לו שני הישגיו הבולטים ביותר: ניקוי ראש ולונדון את קירשנבאום. הראשון קנה את מעמדו כאחד מאבות הסאטירה המקומית וזיכה אותו בפרס ישראל; השני העביר אותו מהצד האנונימי של המצלמה אל חזיתה, הצמיד פנים לקול הקריינות החורק והזניק את הפרופיל הציבורי שלו. קירשנבאום היה איש טלוויזיה חשוב עוד קודם לכן; לונדון את קירשנבאום הפכה אותו לכוכב.
אבל הסדרה התיעודית יומני קירשנבאום של בן שני ולירן עצמור לא מתמקדת באף אחת מהתקופות הללו. היא חוזרת לשנות ה-60, ה-70 וה-80, לכתבות ולסרטים התיעודיים שיצר קירשנבאום עבור הערוץ הראשון. הכתבות הללו נדחקו לא פעם לשוליים, סגרו את מגזין החדשות יומן על תקן כתבות צבע (כינוי מעט מזלזל, מציין שני), כאילו אין בהן חשיבות ועניין. זו היתה טעות, כמובן, ושני - כתב עובדה - הוא ההוכחה לכך; עבורו הן היו חשובות מאוד: "הן גרמו לי לעשות טלוויזיה".
קירשנבאום היה אמור להיות משתתף פעיל בסדרה. שני התכוון לערוך עם קירשנבאום מסע בעקבות המקומות, האנשים והסיפורים שתיעד, כדי לנסות להשיב ביחד עם גיבור נעוריו על השאלה שמטרידה את יאיר לפיד: מה קרה לנו. כשקירשנבאום נפטר, שני לא גנז את תכנית המסע אלא חישב מסלול מחדש.
אבל מותו של קירשנבאום והיעדרו מהסדרה שינה באופן מהותי את אופייה. עיניו היו אמורות להיות העיניים שדרכן היינו בוחנים מה השתנה (ולא השתנה) בישראל בחלוף העשורים. כעת העיניים הבוחנות מופנות בראש ובראשונה אליו, אל דמותו החסרה ואל עבודתו העיתונאית. חסרונו רק הדגיש את היותו גיבור הסדרה. יותר משזו סדרה על ישראל במחסום ארז, בעין גדי או בשינקין - זו סדרה על האיש שתיעד אותה. יותר משזה מבט חוקר על החברה הישראלית, זה מבט מתגעגע למוטי קירשנבאום. ויש סיבה להתגעגע.
האיש שהמציא את רובי ריבלין
יומני קירשנבאום, שצללה לתוך הארכיונים של רשות השידור ועלתה מן המים עם כל האוצרות שקירשנבאום שיקע בהם, משרטטת את דיוקנו כעיתונאי חשוב ומשפיע. אבל הוא לא השפיע רק על עיתונאים כמו שני; הוא השפיע גם על אנשים מן היישוב, ובמידה רבה - גם על המציאות. הפרק השלישי מוקדש כולו לגיבורים לרגע - ולעתים ליותר מרגע - שברא קירשנבאום. המוכרים שבהם הם ז'וז'ו אבוטבול, שהתראיין לקירשנבאום כמציל בחוף הים באשדוד והפך לאיש תקשורת, ואמיר קמינר, שכתבתו של קירשנבאום הפכה אותו לאייקון של שינקינאיות. אבל משמעותי משניהם הוא סיפורו של איש ליכוד, אחד רובי ריבלין, שההחלטה של קירשנבאום ללוות אותו במהלך יום פריימריז בליכוד ב-1984 שינתה, על פי עדותו, את חייו - ולפיכך, גם את חיינו. "לא הייתי נבחר בחיים בפאנל ב-1984 אם מוטי לא מלווה אותי במצלמה", אומר ריבלין. קירשנבאום, אם כן, השיק את נשיא המדינה.
זה רחוק מלתאום את פילוסופיית "לתעד מהצד, לא להפריע, לתת להיסטוריה להתפרק" שמציג קירשנבאום באחת הכתבות. הוא עמד בהבטחה הזו רק לכאורה, אבל למעשה עקף אותה בערמומיות. המצלמה שלו מתעדת, אבל העשייה שלו מתערבת. בחירות המרואיינים הן החלטות עיתונאיות מובהקות. חלקן יוצאות דופן לתקופה ואפילו אמיצות, כמו נשים לבנוניות ששולחות ד"ש לבני משפחתן בדיוק כמו חיילי צה"ל, או נער פלסטיני שמשליך אבנים בכפר יאמון ומוצג (בזהירות אך בבהירות) כדוד מול גוליית הצה"לי.
העריכה של קירשנבאום מתערבת אפילו יותר. בדברים שמובאים בתחילת הסדרה הוא מספר לשייקה בן פורת שסרט תיעודי נעשה שלוש פעמים: בפעם הראשונה כשיוצאים לדרך עם רעיון, בפעם השנייה כשנתקלים בדברים הלא מתוכננים בשטח, ובפעם השלישית - בחדר העריכה. דווקא שם, יש לומר בכנות, לא היתה גדולתו של קירשנבאום. התובנות השנונות ששזר בטקסטים שכתב איבדו לא פעם את עוקצם בקריינות המונוטונית (הוא לא היה הקריין האופטימלי של עצמו); הקריינות היתה לעתים מיותרת ("רכבת משא שחדרה אל מסגרת הצילום", הוא מספר על רכבת משא שחודרת אל מסגרת הצילום) או שהאכילה פרשנות בכפית (הרכבת "העניקה למעמד הגרוטסקי גוון סוריאליסטי"); ועריכת המטאפורות הצולבת שלו - כמו הצגת משחיז סכינים וקרבות פרים במהלך כתבה על מאבקי השליטה החתרניים במפלגת העבודה - היתה דידקטית (ועם זאת, כפי שמעיד אהוד ברק על עצמו, אפקטיבית).
הטבע האנושי
על אף חולשותיהם, התוצרים הסופיים של קירשנבאום היו מעולים, מלאים תשוקה עיתונאית וחום אנושי עטוף בנימה אירונית. הם היו שונים בתכלית מסרטי הטבע שהיו כמעט כל תהילתו הדוקומנטרית בשנות ה-2000. צופים (כמוני) שהיו צעירים מכדי לצפות בכתבות יומן בזמן אמת פספסו את קירשנבאום הדוקומנטריסט בשיאו. זה תור הזהב הנשכח שלו. הוא לא היה במיטבו כשהתבונן בגורילות ברואנדה ובצבים בקוסטה ריקה, אלא כשדיבר עם אנשים בצידון ובשוק הכרמל. נקודת ההשקה בין שני העולמות הללו, בכתבת הנשרים בגמלא שעשה ליומן בסוף שנות ה-80, מציגה בדיוק את ההבדל: קירשנבאום הגיע לגולן כדי לצפות בנשרים מזדווגים, אבל הם לא ממש שיתפו פעולה. הסיפור נהרס (וקירשנבאום אף נזקק למניפולציה ולצילומי השלמה בגן הזואולוגי בתל אביב, כפי שמספר אחד הצלמים). זו הבעיה עם בעלי חיים - הם לא תמיד נותנים לך לעשות מהם סיפור.
האנשים, לעומת זאת, היו כחומר ביד היוצר החכמה של קירשנבאום, שידע לזהות את הגיבורים האנושיים שלו ולספר באמצעותם את הסיפור שבחר: הצנחן מרמאללה עם ייסורי המצפון, הליכודניק מאשדוד שמרחם על האם הפלסטינית השכולה, הבאסטיונר מהכרמל שבז לפרזיטים של שינקין. שם היה כוחו של קירשנבאום, משום שזה מה שהוא חיפש בעשייה התיעודית. "הוא אומר: 'אני לא עושה דיווח חדשותי'", מספר הצלם יעקב ספורטה, "'אני בא לספר סיפור'''.
זו אולי לא הסדרה שתכנן שני, אבל זה הספד נהדר - נוסטלגי, מתפעל ואוהב אבל גם רציני, מקיף ומעניין - לאחת הדמויות החשובות בתולדות הטלוויזיה הישראלית. קירשנבאום ראוי להיזכר לא רק בזכות פריצת הדרך של ניקוי ראש וההגשה הנוקבת ומהנה כאחת של לונדון את קירשנבאום, אלא גם בזכות תרומתו הגדולה לדוקו-ג'ורנליזם הישראלי. בניגוד לתובנות העגומות שעולות מהסרט בנוגע למצבה של ישראל, בכל מה שקשור לעשייה תיעודית ייתכן שמצבנו מעולם לא היה טוב יותר. בן שני - הן כחניך של קירשנבאום והן כיוצר הסדרה עליו - מוכיח שלדוקומנטריסט של יומן יש בזה מניות זהב.
כמה: הביקורת נכתבה לאחר צפייה בסדרה כולה
איפה: ימי א' ב-21:00 בערוץ 8 של HOT
החלטת tvbee: לצפות