כשערוץ 24 עלה לאוויר ב-2003, הוא הגיע בדיוק בזמן לפיצוץ ההיפ הופ הישראלי הראשון. רגע אחרי שאלבומו השני של סאבלימינל, "האור והצל", הצליח לקרב בני נוער ישראלים לתרבות ההיפ הופ, ערוץ המוזיקה הטרי לקח על עצמו לקדם את הראפ הישראלי הפורח ונתן במה לכמעט כל ראפר שקושש מספיק כסף כדי לצלם קליפ. התוצאה, למרבה הצער, היתה הצפת יתר של חומרים ברמה נמוכה שהמאיסה על הקהל את הגרסה המגוירת של הראפ, וזה עוד מבלי להזכיר פרסומת מסוימת לשוקו. כך הראפרים הישראלים נאלצו ללקק את פצעיהם, לרדת מטה בגלגל הענק של התרבות הישראלית ולהמתין לסיבוב הבא.
ואכן, בהתאם לתכנית, זמנם הגיע. בחמש השנים האחרונות הראפר הישראלי המצוי יכול להרים את ראשו בגאווה - לא רק מכיון שחזר לככב בפיסגה, אלא מכיוון שהפעם נראה שהלקחים הופנמו, השורשים נטעו והתרבות כאן כדי להישאר. מייחסים למארק טוויין את האמרה "ההיסטוריה לא חוזרת על עצמה, אבל היא כן מתחרזת". ואם יש משהו שראפרים אמורים להבין, זה חרוזים. הפעם, HOT לקחו את תפקידו של ערוץ 24 בתור הגוף המסחרי שמנסה לרתום את תרבות הרחוב בתקווה ויימשוך קהל צעיר שמזמן צורך את רוב התוכן שלו דרך מסך הסמארטפון. אם גם ככה רוב סרטוני היוטיוב שלו הם ראפ, למה שלא יראו ראפ אצלנו?
כך נולדה ביטים, שב-HOT מגדירים כדוקו-מוזיקלי (ועוד נחזור להגדרה הזו), המתמקדת בדרכם של מספר ראפרים צעירים, פחות או יותר, שניצבים בנקודת מפתח בקריירה המוזיקלית שלהם. הסדרה מנסה ללהטט בין סיפוריהם של שלושה ראפרים, שתי ראפריות וצמד אחד, דבר שמאפשר לה מנעד דמויות רחב ומגוון: אורגנייט - "פאנק קשוח ברחובות של עכו הופך ביפו לרייב של אהבה"; עדן דרסו - "מקריית משה ברחובות היא תביא את ההיפהופ האמיתי"; ליעד מאיר - "בן 15 מכרמיאל בא לעשות למבוגרים בית ספר"; אקו - "אחרי ששרה באנגלית מסביב לעולם, באה להראות לראפרים המקומיים מה זה ראפ נשי"; עופרי קירל - "האח הגדול של נועה בא להוכיח מי הקילר האמיתי במשפחה"; ג'הבי - "הם חשבו שייכנס לכלא ויעלם, אבל הוא נכנס למוזיקה, והוא פה כדי להישאר". אמאל'ה, ראפרים.
לראפרים מעולם לא היה ייצוג טלוויזיוני טוב בישראל. מגישים ששמים כובע הפוך ועושים "יו יו" כאילו הם גיל ססובר בהוגו, צילומי הופעות חיות עם מצלמות תזזיתיות וזומים מלחיצים וריאיונות מצולמים על רקע קירות הגרפיטי של פלורנטין כדי לדמות Hood. ביטים מתחמקת באלגנטיות מהקלישאות האלו (אוקי, חוץ מפלורנטין, השם יקום דמה) ומציג את הראפרים החדשים כדמויות עגולות, עם אהבה אותנטית למוזיקה ובלי יותר מדי השוואות למה שקורה מעבר לים באמריקה. במובן הזה, ביטים מצליחה לעשות את מה שעד כה לא נראה בטלוויזיה - ראפרים אמיתיים שמשחקים את עצמם. ועם זאת, הם עדיין משחקים.
האתוס של ההיפ הופ, בסופו של דבר, בנוי על ביטוי אחד - Keep It Real, שמור את זה אמיתי. כלומר, אמיתי למי שאתה. על אף שראפרים תמיד ישחקו דמות בימתית כלשהי, הדמות הזו היא הארכה של האני האמיתי שלהם. הסופרמן לקלארק קנט. הראפרים בסדרה משחקים גם הם את עצמם, אך בגרסה טלוויזיונית ששמה דגש על המנוע הדרמטי של דמותם, ולא על התוכן שאותו הם מנסים להעביר כאמנים דרך המוזיקה. כך הראפ של ליעד מאיר נדחק לטובת המלחמה עם ההורים והעומק של אקו מצומצם לסיפור של מאבק בין הבנות לבנים. הוט, כאמור, מגדירה את הסדרה כדוקו-מוזיקלי, אבל זה קשקוש. ביטים הוא פשוט דוקו-ריאלטי שמתרחש בעולם מוזיקלי עשיר. עבור הסדרה זה מעולה, עבור משתתפיה, טיפה פחות.
בהתאם למסורת הטרייה של הדוקו-ריאלטי, קשה לדעת איזה סצינות התקיימו במציאות, או אם בכלל יש כאלו. ישנם רגעים אותנטיים, אבל לרוב הסדרה מדיפה מתכנון מקדים או תסרוט יתר. כך, למשל, בסיומו של הפרק הראשון מגיעה אקו לאירוע באטל שמתקיים ברחוב ונתקלת בחבורת צעירים שמחליפים חרוזים מיזוגניים במעגל פריסטייל. המצלמה מתמקדת בדרמטיות בפני הנערות שעומדות מסביב, מהדהדת את הזעזוע שלהן.
אקו הלוחמנית מסתערת בתעוזה של "8 מייל" לתוך הבאטל, ומראה לילדים מאיפה משתין הפמיניזם. זה הוא הרגע שמזניק את קו העלילה של אקו, לאחר שוידאו שכביכול צולם בבאטל הפך לויראלי, ומתחיל מלחמת מינים בין הראפרים הישראלים. נראטיב יפה, אבל הקשר בינו לבין המציאות הוא מקרי ביותר.
כדוקו-ריאלטי, ביטים היא סדרה טובה, מבדרת ומעניינת למדי. היוצרים בנו לה קצב מעולה, אווירה טראשית במידה והוסיפו תבלין משעשע בדמות קטעי מעבר מצחיקים של לוקץ וקליפים חצי מאולתרים, כמו קליפ תחנת הדלק של ג'הבי. אבל התפרים הגסים של הדוקו-ריאלטי, שעוברים בקלות בסדרות כמו איט גירלז, מוציאים את העוקץ כשמתעסקים בתרבות ההיפ הופ. שקרים זה דבר שמתאים לדוגמגישות, לא לראפרים. הם בסך הכל חיפשו חשיפה בתקווה שתהפוך להצלחה. חלקם יגיע רחוק גם בלי הבמה הזו (כמו עדן דרסו המצוינת, שהוציאה לפני רגע אלבום), וחלקם יעלמו למאגר ההולך וגדל של ראפרים במיל', אבל זה הוא עדיין לא היצוג הטלוויזיוני שמגיע לאמנות המקורית, החכמה ואמיתית הזו. איך אמר פעם סאבלימינל? כי אני אמיתי, ולכן העם איתי. אה, רגע. זה נאמר בפרסומת לשוקו.
ביטים משודרת בימים ב' ו-ג' אחרי היחידה, ב- HOT3 וב- HOT VOD