שוב אותם יוצרים, שוב כאן 11, שוב שידור יומי, שוב סדרת דוקו על המערכה הטראומטית בתולדות ישראל. רק המלחמה אחרת: שנה בדיוק אחרי "האחת" הנשגבת והמכוננת שציינה חמישה עשורים למלחמת יום הכיפורים, לתאגיד היה ברור ש-365 ימים בלבד יספיקו הפעם בשביל פרויקט תיעודי שאפתני שיסכם וימפה את אירועי 7 באוקטובר. ובעוד שיש מקום לדיון על אם ועד כמה הציבור הישראלי יכול להכיל תכנים תיעודיים על אירוע שעוד רחוק מלהסתיים - נדמה ש"היום שלא נגמר", שלא סתם נקראת ככה, לגמרי מבינה את זה.
את מקומה של סימה קדמון כמראיינת תופס ב"היום שלא נגמר" היוצר אמנון רבי, בעל הבית של חברת ההפקות קסטינה שהפכה בשנה החולפת לראש החץ של יצירת הדוקו הישראלית אודות 7 באוקטובר. מאחורי הקלעים נמצא, שוב, הבמאי גלעד טוקטלי. מולם: 114 מרואיינים מיותר מ-30 זירות של השבת ההיא. ואם המלחמה הזאת הייתה תוכנית ריאליטי, אזי ש"היום שלא נגמר" היא עונת האולסטארס - דניאל הגרי (בריאיון טלוויזיוני ראשון), איה מידן, לישי מירן, חן ואגם אלמוג-גולדשטיין, הדס דגן, ורד ליבשטיין, אבידע בכר, אור בן יהודה, עדינה משה, יגיל יעקב, יוכבד ליפשיץ ועוד פנים ושמות שכל ישראלי שצפה השנה בטלוויזיה למד להכיר, כולם מתייצבים ומשחזרים פעם נוספת את מה שהם עברו בשעות ההן.
7 באוקטובר, שנה אחרי: 59 המלצות צפייה
השעות הן עניין חשוב עבור "היום שלא נגמר", שבבחירה שלא בטוח שמצדיקה את עצמה מחולקת לחמישה פרקים לא רק לפי נושאים - אלא גם לפי שעות. רק שמטבע הדברים, שיחות בפרק שמתרחש למשל בין 07:15 ל-08:00 לא באמת נשארות בטווח של אותן דקות. מצד שני, ההתמקדות בשעות כן הופכת את הסדרה לכזו שעושה דבר מעט שונה מכל אלו שקדמו לה: זוהי סדרה על 7 באוקטובר, ועליו בלבד. אפילו החטופים שמתראיינים, ומן הסתם מחזיקים סיפורים בלתי נתפסים מהשבועות שבהם הוחזקו בשבי, מתבקשים להתמקד רק במה שחוו באותו יום שלא נגמר.
על סמך צפייה בשלושת הפרקים הראשונים, ברור ש"היום שלא נגמר" היא לא הפקת ענק שיצאה לדרך בשביל לחשוף תגליות מסמרות שיער. ההישגים הבולטים שלה, אם אפשר בכלל להתייחס אליהם ככאלה, הם השיחה הפתוחה עם הגרי (שמספר איך הגה את השם "חרבות ברזל" ואיך צריך לקרוא מבחינתו למלחמה כעת, ומי בכלל ידע שבאותה שבת הוא יצא מהבית כשמחכה לו שם ילד בן שנה) וריאיון מעט אחר עם ח"כ אלמוג כהן. אבל זה לא מה שמשנה. המעלה הגדולה של "היום שלא נגמר" היא הצגת כל הסיפורים שכבר הכרנו באופן תמציתי, ממופה ומסודר. להיות ה-דוקו, ה-מסמך, ואת זה היא עושה מצוין.
בכלל, כל עוד מתנתקים בצורה מסוימת מהזוועות שמתוארות מול המצלמה - "היום שלא נגמר" היא לא סדרה עם עומקים יוצאי דופן של רגש כמו שהיו נניח ב"האחת". אם היא מעוררת איזשהן מחשבות, אלה רק מחשבות מסוג "באיזה עולם מישהו חושב שכל גורם שהיה אחראי ביום ההוא יישאר בתפקיד שלו בסוף המלחמה". במקום זה, רבי וטוקטלי והצוות מציעים גלולה במינון גבוה של טראומה, בתקווה שעבור מי מהצופים היא תהווה מעין טיפול בחשיפה. ואם לא זה, אז לפחות שישראל תוכל לסגור את השנה הזאת בידיעה שיש לה סדרה מספיק מהוקצעת שתספר את הסיפור שלה בעולם. למעשה, אפילו לא צריך לצפות בה בשביל להבין את ההישג הכל כך גדול שהיא מביאה.