זה לקח קצת זמן, אבל "בית הספר היסודי אבוט" סוף סוף נחתה בדיסני+ ישראל. חזרנו לביקורת שפרסמנו עליה בתחילת השנה, עוד לפני שחזרה לעונה שנייה ומצוינת (שתגיע גם היא בהמשך).
אף פעם לא כיף לגלות שכולם נהנים במסיבה בלעדייך, על אחת כמה וכמה כשהמסיבה של "בית הספר היסודי אבוט" ("Abbott Elementary"), הסיטקום החדש והסופר-מדובר של רשת ABC האמריקאית, היא כזו שאין לנו שום דרך חוקית להגיע אליה. נכון לכתיבת שורות אלה הסדרה טרם נרכשה לשידור בישראל, ואפשר רק לייחל שמישהו יקשיב להייפ שיש סביבה בשבועות האחרונים ויעשה את המעשה הנכון. המבקרים אובססיביים, הגולשים מציפים את טוויטר במחמאות וממים, וגם המספרים מדברים: "אבוט אלמנטרי" היא הקומדיה הראשונה של ABC שריבעה (הכפילה פי ארבעה) את נתוני הרייטינג שלה מאז שידור הבכורה.
כמו רוב הסיטקומים המצליחים שיצאו מהרשתות האמריקאיות הגדולות, גם "אבוט אלמנטרי" משתייכת לז'אנר המוקומנטרי - "דוקומנטרי פיקטיבי" - שהוכיח את עצמו ב"המשרד", "משפחה מודרנית" ו"מחלקת גנים ונוף" (ו"קופה ראשית"). זירת ההתרחשות היא בית ספר ציבורי בפילדלפיה, מהסוג שסובל מתת-תקצוב ולא מאפשר לתלמידים לממש את מלוא הפוטנציאל שלהם. הדמויות הראשיות הן אלה של המורים מלאי התשוקה (והמנהלת המנותקת), ומדי פעם יש כמה ילדים מתוקים שמבליחים לתפקיד קטן. קומדיית-מקום-עבודה באווירת "ברוקלין תשע-תשע", אבל עם לב גדול ומסר חשוב בבסיסה.
"אבוט אלמנטרי" היא הישג של הרבה אנשים, ובעיקר של קווינטה ברונסון: היוצרת, התסריטאית, המפיקה בפועל והכוכבת הראשית, שהתפרסמה בעשור הקודם בזכות סטוריז קומיים שהעלתה לאינסטגרם. מאז היא כבר נשכרה ליצור תוכן מקורי עבור אתר באזפיד, ניצחה על כמה סרטונים ויראליים, כתבה ספר והשתתפה ב"מצחיקה בשחור" וב"איי זומבי". היא חגגה 32 רק לפני חודשיים.
מקום עבודתן של ג'נין טיגס (ברונסון) ויתר הדמויות של "אבוט אלמנטרי" הוא בית הספר היסודי בעל אותו השם. ברונסון, בת לגננת, גדלה בעצמה במערכת החינוך הציבורית של מערב פילדלפיה, ובין היתר למדה בחטיבת הביניים אצל גברת אבוט - לימים ההשראה לשם בית הספר הפיקטיבי של הסדרה. "אני לא יודעת למה דווקא היא הייתה המורה האהובה עליי", ברונסון אמרה בחודש שעבר בראיון ללוס אנג'לס טיימס, "זה קצת כמו הציטוט ההוא של מאיה אנג'לו, 'אנשים תמיד זוכרים את הצורה שבה גרמת להם להרגיש', והיא תמיד גרמה לי להרגיש טוב". בשבוע שעבר, כשברונסון התראיינה לתוכניתו של ג'ימי קימל, גברת אבוט הפתיעה אותה בשידור.
לטלטל עם חיוך
בדומה לג'נין, גם גברת אבוט האמיתית הייתה חדורת מטרה להעניק לתלמידים שלה את החינוך הכי טוב ויצירתי שיש, בלי קשר למגבלות הכלכליות של בית הספר. כשהיא הפכה את הכיתה שלה לפלנטריום, אפילו כלי התקשורת המקומיים הגיעו לסקר את זה. ב"אבוט אלמנטרי" ג'נין עוד לא יצאה מגדרה, אבל היא כן מפגינה אסרטיביות לזלי נופ-ית בדרכה לפתור את הבעיות הקטנוניות ביותר, כמו מחסור בציוד או מנורת פלורסנט מקולקלת. אחד הפרקים מציג פתרון חיצוני, ואמיתי למרבה הצער: "ווישליסט" שצוות בית הספר מפרסם במטרה לזכות בתרומות מהקהילה.
למרות החוויה האישית החיובית, ברונסון מבינה שצעירים אחרים - שחורים ברובם - כנראה יזכרו את ימי בית הספר הציבורי כמאתגרים יותר. "אבוט אלמנטרי" היא הניסיון שלה לתקן את זה. "למדינה שלנו לא אכפת מהמעמד הנמוך כמו שאכפת לה מהמעמד הגבוה", היא הסבירה באותו ראיון, "ולכן בתי ספר כמו אבוט נמצאים בקשיים. אם היה לנו מספיק אכפת, בתי ספר כאלה לא היו נמצאים במצב הזה, והם היו זוכים למימון מלא".
אותה כתבה בלוס אנג'לס טיימס הציפה נתון שמגלם בתוכו את כל מה ש"אבוט אלמנטרי" מנסה להגיד: מחקר אמריקאי משנת 2018 מצא שמחוזות עשירים ולבנים מקבלים כ-1,200 דולר יותר עבור החינוך של כל ילד מאשר במחוזות העניים יותר והלבנים פחות. אחר כך מתפלאים לגלות שאותו תת-תקצוב מוביל הרבה פעמים להידרדרות לפשע. "המטרה שלי היא להצחיק אנשים, אבל אני מקווה שהסדרה גם תגרום להם לחשוב", הסבירה ברונסון, שהתרגשה לראות איך הקומדיה שלה מובילה לעלייה בעניין סביב מצוקתם של בתי הספר הציבוריים באמריקה. אפילו רשת ABC התגייסה למהלך, ולצד תרומות משמעותיות של ציוד הזמינה מורים ומורות להקרנת הבכורה של "אבוט אלמנטרי" וחופשה בדיסנילנד.
כחלק מהרצון לטלטל (עם חיוך), ברונסון ביצעה כמה החלטות משמעותיות בכל הנוגע ליצירת הסדרה. הליהוק נע בין עוגנים מילניאליים (טיילר ג'יימס וויליאמס, כריס מ"כולם שונאים את כריס") לבין שמות די חדשים (ג'אנל ג'יימס בתור אווה קולמן, המנהלת חדלת האישים), והדמויות לא בהכרח בנויות לפי הנורמות המקובלות. רוב הסיטקומים השחורים מנצלים את הפלטפורמה בשביל להציג דמויות חיוביות וטהורות ככל האפשר - עד שכבר ניתנה לכותבים הזדמנות להשמיע בטלוויזיה קולות שאינם לבנים - וגם נאלצים להנגיש את עצמם למיינסטרים הלבן ברובו, שעדיין צופה ברשתות הגדולות. "אני מסרבת לעשות את זה", ברונסון הסבירה לאחרונה בראיון למגזין התרבות Vulture, "זו לא הצורה שבה אני יוצרת, ואם היו מבקשים את זה ממני - הייתי מסרבת". אז כן, אפשר ליצור סדרה שחורה שתעסוק בבעיות של הקהילה מבלי להפוך את סוגיית הגזע לאישיו.
ברוב הקומדיות בעלות האג'נדה, המסר מאפיל על ההומור. זה לא המקרה של "אבוט אלמנטרי". גם כי הטון שלה נשאר חיובי ומרחיב לב לכל אורכה, וגם כי הבדיחות שלה (פשוטות ומיינסטרימיות ככל שיהיו) הרבה פעמים מצחיקות. כמו שניתן היה לחשוד, רגעי הצחוק-בקול-רם של הסדרה מגיעים בנקודה שאף סיטקום מוקומנטרי לא שלם בלעדיה, והן המבטים של הדמויות למצלמה כתגובה להתרחשויות השונות. כלי כל כך ותיק, כל כך צפוי, כל כך אילם וכל כך מצחיק. המבטים האלה הם מה שנותן לקאסט את ההזדמנות להשוויץ ביכולות הקומיות שלו, והם ככל הנראה מה שעוזר ל"אבוט אלמנטרי" להציף נושאים מתסכלים בבמה הכי מרכזית. זו לא קומדיה מתוחכמת ושנונה מאיזה שירות סטרימינג נישתי, אבל אם כבר לצפות בסדרת מיינסטרים - אז כדאי שזו תהיה זאת. יום אחד, כשגם היא תהפוך ל"המשרד" או "ברוקלין" הבאה וכולכם תשאלו איפה היא הייתה עד עכשיו, אל תגידו שלא שמעתם עליה. התרעתי מראש.