נדמה שגם אם החברים בנטפליקס היו נעזרים בעצמם ביועצי התקשורת של בית המלוכה, הם לא היו מצליחים לתכנן זמן טוב יותר לעליית העונה השנייה של "הכתר". ההכרזה על הנישואים הקרבים של הנסיך הארי ובת זוגו האמריקאית, מייגן מרקל, והעיסוק התקשורתי המקיף/אובססיבי של הזוגיות החדשה נותן משנה תוקף לכוחו של בית המלוכה הבריטי כאחד מנושאי השיחה החביבים על הציבור. אך האם האובססיה שלנו לרומן מלבלב בין שני צעירים אטרקטיביים מלמד גם על העניין שלנו בשנים האפורות היותר של בית המלוכה? לא בדיוק.
נחזור טיפה אחורה: 1957-1965 הן השנים בחייה של המלכה אליזבת השנייה אותן מלווה העונה השנייה, וניווכח כי מוסד המלוכה הבריטי הוא בראש ובראשונה חתיכת "קוץ בישבן" (אמירה עליה הייתה מגיבה אליזבת בהלם מוחלט ומניחה את כוס התה שלה בהפגנתיות). אחרי שהעונה הראשונה ליוותה את אליזבת (קלייר פוי) בתהליך הכתרתה ובשנים הראשונות לאחריה (מיד אחרי מותו של אביה, המלך ג'ורג' השישי) והתמקדה בעיקר במאבקים: המאבק בתוך בית המלוכה בין מי שרוצים לסייע למלכה הצעירה לבין מי שהיו רוצים לראות עצמם כיורשי הכתר, והמאבק הפרטי שלה, שהוא השנים הראשונות לנישואיה עם פיליפ (מאט סמית). העונה השנייה פוגשת את המלכה במקום קצת יותר בטוח. אליזבת של סוף שנות החמישים וחציים הראשון של שנות השישים היא אישה שמעטים (אם בכלל) מערערים על עצם שלטונה, אך רבים עדיין מנסים לבחון את חדותה.
האתגר שעמד בפני יוצר הסדרה והכותב הראשי שלה, פיטר מורגן (מי שכתב גם את סרט הקולנוע "המלכה"), בעונה זאת היה גדול אף יותר - העברת המשקל הסגולי של סדרה מתמה אחת לאחרת הוא אתגר שיוצרים רבים כשלו בו לפניו. מצד אחד, מוסד המלוכה הבריטי ידוע מאז ומעולם כספק השערוריות מס' 1 לצהובונים בכל רחבי העולם, מה שמבטיח שיש "בשר" להתעסק בו; מצד שני, "הכתר" בהגדרתה היא דרמה ביוגרפית שמתחקה אחר אירועים אמיתיים ומתיימרת לתאר את תהליך בנייתה של מנהיגה - לא בהכרח הנושא הכי סקסי בעולם. יתרה מכך, ההיצמדות לתאריכים היסטוריים אומר שבעונה השנייה אנחנו נאלצים להיפרד גם מאחת הדמויות החזקות ביותר בעונה הראשונה - ראש הממשלה הראשון איתו עבדה אליזבת, ווינסטון צ'רצ'יל, שסיים את תפקידו ההיסטורי והביא גם לפרידה שלנו בטרם עת מג'ון ליתגו המופלא (שׁזכה בצדק בכל פרס אפשרי על תפקידו).
בפרקים הראשונים של העונה ניתן ממש לחוש במאמץ של יוצריה למצוא עוגנים חדשים. בראשם, מסעו של הנסיך פיליפ לסיור בינלאומי בן חמישה חודשים, במהלכו הוא מבקר בקולניות בריטיות ומביא עמו קצת אבק מלוכה. המסע של פיליפ מחדד את הקונפליקט הגדול בין הזוג שהכרנו כבר בעונה הקודמת - אליזבת, מי שאולי הרגישה כנסיכה מרדנית למדי אבל התגלתה די במהרה כקונפורמיסטית למדי, נישאה לפיליפ, נסיך יווני שהתחנך בצרפת וראה בעצמו מאז ומעולם כנפש חופשיה (כזכור, רק השנה בגיל 96 ויתר פיליפ על סמכויותיו כבעלה של המלכה). המרחק הפיזי שנוצר ביניהם בעונה השנייה נועד ללחוץ על הפערים האלה עוד ועוד, ובונה לעיתים סצנות שמרגישות - רחמנא ליצלן - אפילו קצת מעולם הטלנובלות.
מי יסרב לאפשרות להיות בן זוגה של האישה הכי חזקה בעולם? בטח לא פיליפ, שלומד להתאים עצמו למעמדו החדש. אך האם הדיאלוג בו הכריז כי "לא יכרע ברך בפני אשתו" (ונענה בתשובה כי "אשתו היא לא זו שמבקשת") עוד יחזור לנשוך את אליזבת בישבן? כמו שלמדנו רק לאחרונה מחיי הנישואים של ג'יי זי וביונסה, לקום בבוקר לצד האישה המופלאה ביותר בתבל יכול להיות ברכה וקללה כאחד, אז הכל פתוח.
מבחינה מדינית עוסקים הפרקים הראשונים במשבר הגדול שהתקיים בין בריטניה ומצרים סביב תעלת סואץ, או יותר נכון המשבר בין ראש ממשלת בריטניה אנתוני אידן (יורשו של צ'רצ'יל בתפקיד) ונשיא מצרים גמאל עבד אל נאצר. הקרב על ההון, שמגולם בסחורות שעוברות דרך התעלה, הפך במהרה לקרב מלוכלך מאוד, שעירב כמובן גם את ישראל. למרות שאליזבת מבינה (שוב) כי מהלכים נרקמים מאחורי גבה, היא בוחרת במודע להפוך לחותמת גומי ולתת את ברכת המלכה גם למהלכים שהיא לא בהכרח מסכימה איתם, או יותר נכון - לא מבינה בהם מספיק. וזאת אולי אחת השאלות היחידות ש"הכתר" מצליחה לספק להן תשובה: ההחלטות החשובות מתקבלות על ידי הפוליטיקאים רוחשי המזימות בתוך הפרלמנט, ורק לאחר שההחלטות כבר התקבלו - צריך למצוא דרך עדינה ומתוחכמת לרתום אליהן גם את הכתר.
"הכתר" היא לא רק שיעור בהיסטוריה למתחילים, ערכי ההפקה הגבוהים שלה (כ-170 מיליון דולר לעונה - הגבוהה ביותר בנטפליקס) ניכרים בכל פריים. לאנשים שעדיין מחמיאים לסדרות בשם התואר "קולנועיות", ניתן להבטיח שמדובר בסדרה הקולנועית ביותר על המסך הקטן, אפילו יותר מ"משחקי הכס". כדי לאזן את הרצון של יוצריה להעניק שיחזור מדויק ככל הניתן לאירועים היסטוריים היא גם נכנסת לחדרי המיטות השונים, רק שבבית המלוכה הזה (בניגוד ל"שושלת טיודור", למשל) כמעט ולא תראו עור חשוף. כן, "הכתר" היא אמנם סדרה אינטילגנטית מאוד ומלאת סטייל אך קצת קרירה, שלא עושה מאמץ מיוחד למשוך את הצופה פנימה. מעין גישת "תגידו תודה שבכלל נתנו לכם הזדמנות לבלות בחברתנו".
וזאת הזדמנות טובה לחזור שוב אל קלייר פוי, האישה שמחזיקה על ראשה את הכתר ואת הסדרה כולה - המשחק מלא הניואנסים שלה, זה שמצליח להיות במקביל פומפוזי וקטנטן אך עם מעט מאוד תנועה בשרירי הפנים, צריך להילמד כקורס נפרד בבתי הספר למשחק. לא יאמן ששחקנית כל כך טובה הסתתרה עד היום בסדרות בריטיות סמי-נשכחות ("וולף הול", מישהו?). כפי שפורסם לאחרונה, בעונה הבאה צפויה פוי להיות מוחלפת על ידי גרסה בוגרת יותר של אליזבת, אז כל מה שנותר לאחל להם זה: God Save The Queen.
TVbee בפייסבוק