לקראת סיום "הפספוס של חיי", הסרט שארז טל יצר עם ועל יגאל שילון ושודר אתמול, עולה התרחיש הלא-בלתי-סביר שעבר לכולנו בראש: מה אם השעתיים האחרונות היו המתיחה הכי גדולה עד כה של שילון? הרי אנחנו חיים בעולם שבו חייזר כבר התגלה כציפי שביט, גם אם באקלים שונה לחלוטין, והפרומואים המסתוריים לקראת המשדר - שהרגישו כמו "מי זה, מי זה, מי זה" ארוך במיוחד - יצרו תחושה של מדורת שבט ערוץ שתיימ-ית שכבר כמעט ולא רואים כאן. לכן לא מפתיע ששוב שילון הוא זה שחתום עליה.
אז לא, שילון לא עבד על אף אחד, והוא אכן מרותק לכיסא גלגלים כבר שנתיים, אחרי שנפל בביתו (רגע שמי אם לא הוא יתחרט על כך שלא תועד, ולא שודר בפריים-טיים מול כל המדינה). ובכלל, לפורמט מתיחות כמו "פספוסים" כבר אין הרבה מקום בטלוויזיה של היום - שמעדיפה תוכניות עם טוויסטים עדכניים, כמו "אמבוש" ו"צא מזה" (ונחשו מי היוצר של שתיהן). החלק של סרטוני הפספוסים הביתיים, עם הפינה האגדית של פזית, נמצא היום בשיאו באינסטגרם ובטיקטוק - למרות שמזה 32 עונות משודרת בארה"ב "America’s Funniest Home Videos", שמקדישה את עונתה הנוכחית למנחה בוב סאגט שהלך החודש לעולמו. אבל הסרט ששודר אמש התעסק פחות בסיבות שבגללן "פספוסים" ירדה מהמסך ופחות במורשת הבידורית של שילון, אלא דווקא במורשת אחרת, גדולה לא פחות: המשפחה יוצאת הדופן שלו.
משפחת שילון אולי לא נתפסת כבעלת משקל תרבותי דומה לאלה של בנאי או דיין-גפן, אבל גם היא העמידה כמה ענפים ראויים בעולמות ההפקה והטלוויזיה - בהם ילדיו של יגאל שילון, ששלושה מתוך ארבעתם חתומים גם על עשיית הסרט בתפקידים שונים. הקלישאה על החיידק נכונה, ויעידו על כך אינספור התיעודים של שילון עוד משלב האשפוז בבית החולים ובמרכז השיקומי, הרבה לפני שהסרט ששודר אתמול עמד בכלל על הפרק. רק ששילון ידע מה הוא עושה לאורך כל הדרך: לא סתם הוא מוזכר לצד טל כיוצר הסרט, ולא סתם המערכה הראשונה, שבה טל נחשף למצבו לראשונה, כבר הופקה ובוימה לפי הנחיותיו. יגאל שילון הוא איש שלא יכול לחיות בלי לעשות טלוויזיה, ואתמול, גם אם לזמן מוגבל, הוא קם לתחייה.
מהבן הבמאי שלא מבקר מספיק, דרך הבן שהמציא כל גאדג'ט אפשרי לכיסא הגלגלים ועד לבת שהייתה לצדו באותם רגעים טראומתיים - ילדיו של שילון מיישמים את הדרישה הכי חשובה שלו, אותה הוא גם מציין מול המצלמות: לדאוג שזה לא יהיה סרט עצוב, אלא סרט מצחיק. וזה לא אתגר גדול במיוחד, כששילון הוא איש שרק חיכה להזדמנות להראות לצופים איך מכינים את הנקניקייה הטלוויזיונית, עם אינספור משחקי מילים וחידודי לשון מבריקים שהוא שולף מהשרוול. הצלילות, הזיכרון הביוני וחוש ההומור של שילון לא נפגעו באותה נפילה קשה, וגם שיחה מעט טעונה יותר, עם אחיו דן, הוא מצליח להפוך לחלופת התנצחויות שנונה ומעוררת השראה.
לאורך כל הסרט - ולאורך השנתיים האחרונות - שילון מתעקש למצוא בכל אספקט מדכא משהו לחייך ממנו. הבושה שכבשה אותו מנעה ממנו לצאת מפתח הבניין, ובתמורה הוא הפך את החניה שלו לסטודיו, שם הוא והמטפל (והכוכב המבוזבז) מייקל מוציאים לפועל כל שטות שעולה לו לראש. ובמקום סתם להיזכר בחנן בן ארי ובשיר "אלוף העולם" שליווה אותו בשיקום, טל מפגיש בין הזמר לשילון, שמזכיר שהוא באמת "אלוף העולם בליפול". כמעט כל רגע בסרט הזה היה עצוב עד כאב ומצחיק עד דמעות, ושני הכיוונים הללו כלל לא הרגישו מאולצים. כן, הלב יוצא לשילון ולמצבו, אבל הוא בעיקר מתרחב מול האור החדש שהוא מואר בו. וזה אירוני, כי בסוף הוא גם הרוויח מהפציעה הזאת. התרבות שלנו מלאה באגדות שהלכו לעולמן לפני שזכו לכבוד שהן ראויות לו, ודווקא הטרגדיה הקשה הבטיחה ששילון יקבל החל מהיום חיבוק ציבורי גדול. אחרי שיבדוק את טבלאות הרייטינג, כמובן, כי זה בכל זאת יגאל שילון.
כמו העיסוק החוזר שלו ברייטינג, וכמו התמונה המצמררת שבה הוא מתועד לצד דודו טופז, מני פאר ויגאל בשן שמתו לפניו, יגאל שילון הוא חלק מדור המייסדים של טלוויזיית המיינסטרים הישראלית - וגם אם הדור הזה יסיים בשלב מסוים את דרכו, אין שום סיבה להיפרד ממנו כבר עכשיו. האחים שילון, ירון לונדון, גדי סוקניק, רינה מצליח, אלי יצפאן ואפילו ארז טל: כולם ראו את המסך שלנו משתנה והתאימו את עצמם אליו, פעם אחר פעם. לפעמים הדבר היחיד שנשאר במקום הוא הלוקיישן של אולפני הרצליה. יגאל שילון הוא האחרון שיבקש להחזיר את "פספוסים" למסך, בטח כשילדיו סידרו לו את האפשרות לעבוד על הפקותיו השונות מהבית. כל מה שהוא רוצה זה להשאיר לנו, ליתר ביטחון, ארכיון טלוויזיוני שאין שני לו. על הדרך הוא גם יצר סרט שהבהיר עד כמה מדובר באגדה.